פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

Nosterdamus

The Man, The Book and THE History

 

 

פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.

 

פרק שמיני – בין שני עולמות

ארין נעמדה ליד בליטה יציבה מספיק כשידו של רוברט תמכה בה. היא רצתה להמשיך ולחוש במגעו. לקח לה זמן להסדיר את נשימתה. רעידת האדמה הזאת הייתה ארוכה ורצינית. היא חשה את המתיחות אצל רוברט ורצתה להישאר עימו. משהו בתוכה אמר לה לנסות ולשלוט ברוחה ולא לשאול שאלות, וכאלה היו לה לרוב. היא הופתעה מהסיפור על העם הזה שסבל כל כך. בחלק מהכתבים שהיא ניתחה במרכז המידע היו איזכורים לעם הזה בעיקר בכתבים מסויימים, ואילו באחרים לא. היא הבינה שכעת זה ממש לא הזמן לשאול את רוברט על העם הזה.

רוברט מצידו ידע שהוא לא יוכל לשלוח את ארין בצורה כזו בחזרה לעיר כוורת. רק לפני יומיים ראה את פניה של הקצינה המספינה 'אברהם אבינו' האם ישראל יהיה המום כשיראה, לראשונה בחייו, אזרחית ששרדה בעיר כוורת? הוא ידע שאין לו ברירה. רעידת אדמה מחייבת התערבות מלמעלה. הוא ידע שהפעם רעידת האדמה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום נזק לעיר כוורת. אם כן, הפור נפל.

הוא חיכה שנשימתה של ארין תחזור לקצב הרגיל שלה. הוא הניח את ידו על המשטח המוכר ששידר שדרים לספינה 'אברהם אבינו', הוא קרא לארין לבוא אליו. היא הופתעה מעוצמת הבוהק של הקרן ששידרה את האות.

היא הייתה כעת בין שני עולמות, משהו בתוכה אמר לה זאת. הקרן הבוהקת העבירה אותה עם רוברט אל מקום זר עוד יותר ממשכנו של רוברט. היא חשה במשטחי המתכת הלא מוכרים ושמעה היטב את הד המאוורר. פעימות המנוע הגיעו לאזניה סדורות כמו פעימות הלב האנושי כמעט. הכל היה מכאני ועדין אבל היו כאן גם אנשים. ריחם היה שונה. התדר שלהם היה אחר. היא ניסתה לעכל את כמות המידע הזאת.

אל החדר נכנס ישראל. עיניו הביטו בידידו משכבר הימים. אם הוא בא בעצמו דרך הקרן כנראה שקרה משהו שדרש זאת. אולם ישראל לא היה מוכן לאשה הצעירה שהגיעה יחד עם רוברט. היא נראתה כמעט רגילה. הוא נמנע מליצור איתה קשר עין, אף שבירכתי מוחו ידע שהיא לא רואה אותו, הוא השפיל מבט אל ידיה העדינות של ארין ונתקל בקרום השחייה שלה. הוא רצה להפטיר קללה עסיסית ולטלטל את רוברט ולשאול אותו מה בדיוק קרה.

– "רוברט, מה קרה?? מה קרה??" ישראל ניסה לשווא להשתלט על החרדה שבקולו.

– "ישראל, היות ורק לספינה שלך יש קשר ישיר איתי, לאן אלך? חוץ מזה, תכיר את ארין. היא ממרכז המידע. כך שחלק מהדברים שאני מביא לך עוברים דרך ידיה" רוברט התנשם מהתרגשות.

ישראל ניסה לשלוט בעצמו ונאנח שהוא לא למד לעשות מדיטציה יחד עם צ'ין.

– "ישראל, האדמה בעיר כוורת רעדה היום. ארין באה איתי.. כי… כי היא הייתה אצלי בזמן שזה קרה."

– "בסדר, רוברט, באיזו עוצמה הייתה רעידת האדמה… רגע חכה שניה, אקרא לצ'ין שתעדכן אותי טוב יותר"

אולם במקום צ'ין עמד שם דווקא בראיין הקצין השני שהיה אחראי על ניטור רמות הקרינה, מזג האוויר שאר נתונים מכדור הארץ. ישראל ידע שאם צ'ין הייתה המומה מנושא עיר כוורת מעניין מה תהא תגובתו של בראיין. בראיין ניסה לשלוט במבוכה שחש. אולם כמי שניטר את הנתונים מכדור הארץ, הוא לא הופתע כמו רבים אחרים מקיומה של עיר כוורת. למרות המראה המטעה שלו הוא היה איש רציני. הוא אולי אהב לדבר בלי סוף, אבל בהחלט ניתן היה לסמוך עליו.

– "ישראל, זה רציני עוצמת רעידת האדמה היא 8.1 בסולם ריכטר!! כבר זמן רב לא הייתה רעידה בעוצמה כזאת בכדור הארץ. מרכז הרעש אממ.. השבר הסורי אפריקני, איפה שהיה פעם המקום הנמוך ביותר."

– " ים המלח, איפה שהייתה פעם המדינה שלי. בראיין מה רמת הקרינה באיזור הזה?"

– " ישראל, עוצמת הקרינה שם עדיין גבוהה מאוד. זה אחד המקומות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מה… מהמלחמה הזאת" בראיין ניסה לשוות לעצמו שליטה עצמית. הוא ידע אחרי ככלות הכל כמה חשוב המקום הזה לישראל ולרוב יושבי הספינה 'אברהם אבינו'.

ארין העדיפה לשתוק ולהקשיב לדוברים. היא הבינה שהם נרגשים מאוד. כשהוזכר השבר הסורי אפריקני היא ידעה שזה אזור מסוכן. משהו בתוכה אמר לה שזה קשור לסיפור שהחל רוברט לספר לה.

ישראל הביט על ארין סמוק מבושה. הכיצד לא הציע לעלמה משהו לשתות. הוא תהה לאן נעלמו נימוסי הכנסת האורחים שלו. אולם בראיין החל לנהל שיחה עם ארין.

– " שלום לך, קוראים לי בראיין ואני הקצין השני בספינה הזאת.. עזבי את העובדה שיש לה שם קצת משונה.. אבל את בטח צמאה, מה תשתי??" גם בראיין נמנע מיצירת קשר עין עם ארין. היא חשה את מבוכת אנשי הספינה לראות אותה. היא הגיעה למסקנה שהם כמעט לא ידעו.

– "אה, קוראים לי ארין, בראיין אשתה משהו קר…"

היא לקחה בזהירות את כוס המשקה הצונן. היא לא הייתה שונה בהרבה מכמה מהכוסות בעיר כוורת. אבל למה, למה, למה היא נותרה על עיר כוורת בעוד הספינה הזאת קיימת והם עוקבים אחרי מה שקורה בכדור הארץ? כדור הארץ. זה בעצם השם של כוכב הלכת הזה. הם ידעו בספינה הזאת, רוברט, היא  החלה להבין את בדידותו של רוברט. התפקיד שלו, האדישות של תושבי עיר כוורת, הבדידות בה חי, המקום המוזר הזה. חלקי הפאזל החלו להתבהר.

רוברט ניסה לא להתרגש. בתוך יומיים נחשפו דברים שנשמרו בסוד 200 שנה. 200 שנים של בדידות וכאב. שני עולמות שהיו לאחד. עולם שהיה פעם והפך לתל חורבות. ארין תצטרך לשמוע את כל הסיפור, את כל הסיפור. הוא הסית את עיניו מישראל ומבראיין. הוא ידע שרק אדם אחד בספינה הזו חש את כאבו. ארין.

 

פרק שביעי – זמן

ארין הייתה צריכה למצוא סיבה טובה שתספק את אחיה. הוא מאוד דאג לה, בסתר ליבו הוא חיבב אותה, אך ידע שרצוי להישאר ידידים טובים מאשר לאבד אותה. הוא הביט בה בשעה שמצאה פריט חדש. היה זה ספר ישן מאוד והיה זה פלא שהספר שרד בכלל. הוא הגיע מחלק מרוחק מעיר כוורת. היא בחנה את הספר בכפות ידיה, הספר היה עתיק, לא כמו לוח השנה של שבט המאיה, אבל עתיק מספיק. הוא נכתב בדיו. על כן ארין לא יכלה לקרוא את התוכן. היא השפילה מבט למטה, רצתה לפרוץ בבכי. אך אחיה אחז בידה ברכות.

– "זה בסדר, ארין, אני אבדוק את הספר הזה ואספר לך מה כתוב בו."

– " אחיה, אני משתדלת לא לחשוב מה היה קורה אילו יכולתי לראות וידי לא היו עם קרום שחייה מכוער. אבל יש ימים שזה קורה. טוב, גם אתה לא נהנה מהחיים עם שני ראשים."

– "ארין, אנחנו עוד יצאנו בסדר מכל זה. יש את אלה שלא יכולים לזוז, את אלה שנולדים ואת לא יודעת אם זה תינוק אנושי או משהו אחר".

– "אחיה, פשוט יש לי הרגשה מוזרה לגבי הספר הזה, צריך לשמור אותו בסוד, לא יודעת למה." היא הרימה את מבטה מהריצפה בסוג של נחישות.

אחיה החל לומר משהו אך הבחין שהיא ממהרת.

– " לאן הפעם??" שאל בנימוס ויודע שלא יקבל תשובה ישירה.

– "אמממ.. סיפור ארוך. נראה לי שכשאתה תספר לי על הספר הזה אספר לך לאן אני הולכת, ובבקשה אל תדאג."

אחיה נותר עם הספר העבה בידו. הוא ידע שאין טעם לומר כלום אלא לחכות בסבלנות. הוא ידע שלפחות הוא יקבל הסבר מניח את הדעת על מה שקורה כאן. בנתיים הוא בחן את הספר חלק מהאותיות היו מחוקות. בתחושת סיפוק הוא ניגש לסדנה שלו והחל להכין את הציוד הדרוש לעבודה. הוא ידע שזה יקח זמן מה.

ארין חמקה חרש אל עבר האזור המרוחק בעיר כוורת. רוברט חיכה לה למקרה שתלך לאיבוד. היא חשה בנוכחותו.

– "אל תדאג, יש לי שמעה של עטלף…"

– "את מכירה את בעלי החיים שהיו פעם??" הוא שאל בתדהמה.

– " לא בדיוק, רק את אלה שקראתי אליהם ואת המעטים שאני פוגשת כאן. והיות ואנחנו מתחת לאדמה יש כאן כמה להקות חביבות של עטלפים. האמת שאני נזהרת, חלק מהם נושאים כל מיני מחלות, אבל באופן כללי הם בסדר."

– " אמממ.. ארין היום תשמעי חלק מהסיפור, זה יהיה סוג של מסע בזמן. וברגע שתרגישי שקשה לך תעצרי אותי".

– "רוברט, רק אם זה יהיה קשה באמת… בכל פעם תספר קצת, נראה לי שזה סיפור ארוך. אני מתארת שלא קל לך עם הסיפור הזה."

– "אה, לגבי זה, אל תדאגי נערה. אני משתדל לעמוד בזה בכבוד."

היא ניסתה לדמיין אותו כפי שהוא באמת, אך היא לא ידעה מהם צבעים, היא רק ידעה שהוא שונה, אחר ובודד. משהו בו משך אותה והפחיד אותה בו זמנית. היא חשה את הריח המיוחד שלו. לאיש בעיר כוורת לא היה ריח כזה. היא חשה שהיא רוצה להכיר אותו מעבר לסיפור שיספר לה, אך היא לא אמרה דבר. היא חשה מן קרבה שהיא לא חשה כלפי אף אחד.

הם הגיעו למקום המוזר, שהוסתר היטב, כך נראה, מעיני שאר יושבי עיר כוורת.

רוברט וארין פסעו יחד. לראשונה בחייו ידע רוברט שיש לו כאן במקום הזה מישהו קרוב. הוא הביט על ידיה של ארין ועל קרום השחיה הדקיק שהיה בין אצבעותיה, גם לו היה כזה, למקרה שהוא יצטרך לגור מתחת למים, אך זה לא קרה. למרות הכל, הוא היה מותאם לחיים בסביבות שונות אך כמו כולם הוא היה פגיע לקרינה הקטלנית שבחוץ.

– " מאיפה להתחיל? את זוכרת את הסיפור על המגדלים ההם בעיר ניו יורק?? אז, זהו זה לא בדיוק מתחיל משם. זה התחיל הרבה יותר מוקדם. המין האנושי אף פעם לא ידע מנוח. ההיסטוריה האנושית מלאה במעשי זוועה כה רבים ומוזר שזוכרים כאן דווקא את המגדלים הבוערים ולא את שתי המלחמות הגדולות שהיו שנים לפני כן"

– "אופס, מצאתי כמה מסמכים שדברו על מלחמה אחת נוראית במיוחד, אולי זו אחת מהן. יש שם איזו תמונה, ילד קטן רזה מאוד, רוקד עם טלאי ומישהו יורה בו, זה מה שאחיה סיפר לי. הוא לא הבין למה זה קרה."

– "ארין, הסיפור לא קל ותצטרכי להקשיב לי. אני רוצה שתדעי איך הגעתם למקום הזה."

בזווית עינו הוא הרגיש משהו לח. היא קמה לעברו, וניגבה את עינו בעדינות.

– "אז איך זה התחיל? כנראה שאנשים לא אוהבים מי שנראה שונה מהם, או מתנהג אחרת. כל ההיסטוריה מלאה בתיאורים זוועתיים של מעשים שנעשו לאנשים שהיו שונים. האשימו אותם בכל מיני פשעים, הרגו אותם, בודדו אותם. והיה משהו בולט. הילד הזה שדברת עליו, הילד הזה היה שייך לעם שסבל הרבה. כן, היה עם שבספר הקדוש לו ביותר היה כתוב שהוא העם הנבחר. כנראה המנהגים המשונים והרצון לשמור על ייחוד גרמו בעיות לעם הזה. המלחמה הזאת הייתה אחד הנסיונות לחסל את העם הזה, הם כמעט הצליחו."

" אולם לאחר המלחמה הזאת קרה משהו בעולם, נראה היה שלמדו לקח. אבל זה באמת לא היה אופייני לאנושות. מה שכן, העם הזה הקים לעצמו מדינה, היא מדינת ישראל. רבים לא אהבו את הרעיון שהעם הזה הקים לעצמו מדינה. היו כל הזמן נסיונות להרוס את המדינה הזאת. בשלב כלשהו השתמשו בשיטות הפחדה כמו חטיפת מטוסים, פיצוץ מטעני תופת ופיצוץ אנשים ברחוב כי הם חשבו שהמדינה הזאת שייכת לעם אחר…"

הוא רצה להמשיך בסיפור, אולם ארין צרחה והוא היה צריך להחזיק אותה.

– "רוברט! עצור רגע!! עצור!! משהו לא בסדר… האדמה רועדת"

ארין חשה שראשה מסתובב, והאדמה תחת רגליה רועדת. רוברט בהה באימה גוברת וידע שפעם בכמה זמן זה קורה. ורק אתמול הוא שלח דיווח לישראל שהכל בסדר, הוא לא שכח את הבעת התדהמה על פניה של האשה שעמדה לצד ישראל. ועכשיו, עכשיו ארין תראה את ישראל. כי רעידת אדמה במקום כזה זה משהו רציני.