המוארים החדשים

ארין, אחיה ורוברט החלו לפלס את דרכם בעיר כוורת, בדרך כלל הייתה העיר שוקקת חיים ואנשים עסקו בדברים שגרתיים בהחלט. אולם לפתע הם הבחינו במישהי רצה מהר ככל שיכלה. שמלתה הארוכה הפריעה לה במשימה, נראה ההי שהשמלה גדולה מכפי מדותיה. רעלה כיסתה את פניה. אגב, בעיר כוורת לא נעשה הדבר לרוב מטעמי דת, כי אם מחשש שיראו פנים מושחתות מדי. היא נראתה נואשת וחסרת אונים. היא הביטה לכיוונים שונים לחפש מישהו שייענה לבקשתה האילמת.

ארין ואחיה כמעט מעדו על ערימת פסולת קטנה. שארית של רעידת האדמה. אחיה הביט לשמאלו וראה את האשה הצעירה המנהלת מלחמה עיקשת עם שמלה גדולה מדי.

– "ארין, בואי, נראה מה איתה."

– " כן, רק שאף אחד לא שם לב אליה. מה קורה כאן??"

אדישות לנוכח מצוקה לא הייתה אופיינית במיוחד לתושבי עיר כוורת. וזה היה אחד הדברים שהפליאו את ארין ואחיה. העיר ידעה תקופות שעזרה הדדית הייתה חיונית כמעט כמו אוויר צח. כעובדי מרכז המידע ארין ואחיה ידעו לא מעט על ההיסטוריה של העיר. ארין חיפששה את רוברט אך לא חשה בנוכחותו. היא לא הבינה לאן הוא נעלם. המחשבה שמשהו מוזר קורה כאן גרמה לה צמרמורת. כל המחשבות הללו התרוצצו בראשה זמן שנראה כנצח, למרות שעברה אולי דקה מאז הבחנו אחיה והיא באשה הצעירה.

היא הביטה בתחינה לראות אם מישהו יבוא לעזרתה. היא ידעה שדינה נחרץ. הזיעה זרמה במורד הגב, הנשימה הייתה כבדה. היא לא הבינה מה היא עשתה שעורר את חמתו של עלי. היא לא הבינה מדוע הוא נעשה ברוטאלי כל כך. הרי הוא היה כה עדין איתה. הפחד נשקף בעיניה. והיא מעדה ומיהרה לקום, הברך שלה נשרטה. ארין הושיטה את ידה לעזור לה לקום. היא נאנקה בכאב.

– "בואי, נלך מכאן. את בטח רוצה לדבר… או מה שזה לא יהיה."

ניסתה ארין לנחם את הצעירה.

– "הו, תודה לך. אין לי מושג מה קרה, הוא השתגע ככה פתאום. לא יודעת מה קרה לו.. אני פוחדת ממנו. חוץ ממך אף אחד לא עצר. הם מפחדים ממנו."

– "אה, ממי הם מפחדים? אולי נלך לחדר שלי ונדבר קצת? את צריכה להירגע."

ארין סימנה לאחיה שהיא הולכת לכיוון חדרה שנמצא באחד מהבניינים המוזרים של עיר כוורת. החדר היה בקומה השניה. היא ניסתה לתת לו אווירה ביתית, למרות שהקירות היו עקומים. שטיחים צבעוניים היו על הרצפה ואור רך דלק בדרך כלל בשעות הערב. היא עזרה לאשה הצעירה לעלות על המדרגות שהיו ספק מדרגות ספק סולם.

-"עכשיו את אצלי בחדר, אף אחד לא יפגע בך. אולי תספרי לי מה קורה?"

בנתיים ארין מזגה מים קרים לאשה הצעירה והורתה בידה על כיסא מרופד בכריות צבעוניות. למרות שארין לא ראתה, היה לה חוש לעיצוב המרחב.

– "אממ, קוראים לי פאטמה. אני אישתו של עלי. עד לפני כמה חודשים הכל זרם על מי מנוחות. אולם משהו קרה לו בזמן האחרון. הוא נעשה דתי. הוא מצא ספר דת והחל לקרוא בו בלהיטות. היות ועלי שלי יפה תואר, לא היה לו קשה למצוא חברים שיקראו איתו את הספר. היה נחמד לארח אותם בבית. הוא התחיל להשתנות… אין לך מושג מה הוא עושה לי.."

קולה של פאטמה נשבר והיא פרצה בבכי. בכי שחיכה זמן רב לצאת החוצה. הרי ליד עלי וחבריו לא רצתה להראות חולשה כלשהי. היא פחדה ששאר אנשי העיר ידעו על מה שקורה בין כותלי ביתה.

– "מעבר לזה, עלי החל לדבר על משהו מוזר במיוחד חוץ מהדת שלו. הוא ספר על 12 ספינות שנבנו לפני המלחמה שהרסה את כדור הארץ. הוא דבר על ספינה אחת בגאווה מיוחדת. זה האיץ את ההקצנה שלו. הוא הושפע מהם מאוד."

– "פאטמה, איך קוראים לספינה הזאת?"

– "לאדן, הבנתי מעלי שזה רק חלק מהשם המלא של האיש…"

שפתיה של ארין רטטו באימה. הרי היא ידעה מה קרה למפקדת הספינה תח'ריר. איך תח'ריר הלכה לבקש מחסה בספינה 'אברהם אבינו', איך ילדה שם את בנה ובאה לשם בלווית הקצין הראשון שלה. מה שהדהים את ארין הייתה העובדה שטכנולוגית השיגור נמצאת גם אצל אנשי הספינה הזו. היא לא הייתה צריכה לדעת יותר. היא הבינה שכעת היא צריכה לשמור על בטחונה של פאטמה. ארין לא סיפרה על מסעותיה לאיש פרט לאחיה. כך שעל הספינה 'אברהם אבינו' לא יודעים, אין מידע גם על שאר הספינות. לפחות, היא קיוותה ככה.

– " ארין, בבקשה, אני פוחדת ממנו ומהחברים שלו. הם מבקשים נקמה."

– " במי הם רוצים לנקום? הרי כאן לא יודעים מאומה על הספינות הללו."

– " תביני, אתם במרכז המידע. אתם המטרה של עלי וחבורתו. אתם הרי יודעים הרבה יותר. זה חלק מהעבודה שלכם. אתם האויב שהם הכריזו עליו מלחמה. הם יודעים הרבה דברים, עלי והחברים שלו, שמעתי בפגישות שלהם."

– "וואוו, אני צריכה להזהיר את החברים שלי. המרכז הזה לא חמוש או משהו. יש בו פריטים נדירים מהעבר של כוכב הלכת הזה."

-" אוי, זה בדיוק מה שהם רוצים. הם מקבלים את הפקודות מאנשי הספינה…"

ארין קפאה על עומדה. כשלפתע רוברט פסע פנימה אל חדרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא למעונה. אבן אדירת ממדים כמו נגולה מעל ליבה. אולם היא לא שיערה שרוברט בא להגן עליה ועל פאטמה.

-"ארין זה מתחיל. הם מפגינים בככר המרכזית, עלי ממש אחוז בסוג של טראנס, הוא מדבר על "המוארים החדשים" משהו כזה.  הוא מדבר שרימו את האנשים כאן. שהשאירו אותם למות. שהמלחמה פרצה בכלל בגלל טומאה. הוא דבר על זה שכולם צריכים להצטרף למוארים החדשים בימים הקרובים. אם יש לך מידע זמין על משהו שקשור לזה, זה יועיל מאוד…"

– " רוברט, המוארים החדשים?? אני מכירה רק את המוארים. הם נקראו "אילומינטי". והם בכלל לא היו ארגון טרור. זה סיפור ארוך. מה אנחנו עושים עכשיו?"

– "ארין, תארזי כמה שיותר דברים, בואי עם פאטמה. היא בסכנה אמיתית. אני אקח אתכן בדרך סודית."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת חדרה של ארין. הדלת נפתחה בעוצמה. אחיה עמד שם מוכה וחבול. הוא אחז בידו את גופתה הקטנה של אהובתו.

 

פרק 19 – רוברט

ארין ניסתה לחזור לעבודה הסדירה במרכז המידע, היא עשתה מאמצי על להסתיר מאחיה ומכל השאר את שעבר עליה. אחיה אולי לא שאל בגלוי מה עובר עליה, אך הוא חש שמשהו שונה עובר על החברה שלו לעבודה. למרות שספרו של נוסטרדמוס שוחזר בהצלחה מרשימה, ארין לא הראתה התלהבות כבעבר. אחיה אמנם היה שקוע במערכת היחסים שפרחה עם ההיסטוריונית הזעירה, מאז רעידת האדמה דרכם לא נפרדה, נהפוך הוא. אחיה חש שיש מישהי שבאמת מעריכה אותו. ובכל זאת, ארין הייתה חלק ממרכז המידע.

הוא היה צריך לאזור אומץ ולשאול את ארין מה קורה לה. הוא אולי היה הססן, אבל כשחשב על משהו הוא לא וויתר בקלות. וארין הייתה ידיה טובה ויקרה. כך שהוא חיכה להפסקת הבוקר. 

– "שלום למתבודדת הקטנה שלי."

– "אוי, אחיה, עזבת לרגע את החברה היקרה שלך ובאת לראות מה איתי, יפה מצידך."

– "ארין, מספיק עם הציניות. אני אוהב אותה, אוהב זאת לא מילה, קשה לי להסביר לך מה עברנו כשפירשנו יחד את הספר הענקי הזה, ובכל זאת, ארין – את עדיין ידידה טובה שלי…"

– "ואני לא מקלה עליך, מה?"

– "בואי נגיד בכנות שלא. משהו קורה לך וזה באמת לא קשור למערכת היחסים שלי. אני מרגיש שמשהו קרה לך. ארין, בבקשה אל תנסי להסתיר, לפחות תהיי כנה."

– "משהו אכן קרה לי. האמת? חשבתי שאם אספר לך זה יקל עלי. אבל במחשבה שניה, יהיה לך קשה לקבל חלק ממה שאני הולכת לומר לך."

– "זה קשור לאיש הזה, נכון?"

– "כן. זה קשור אליו. ואגב, אחיה, יש לו שם. קוראים לו רוברט. הוא היה כאן מי יודע כמה זמן, לבד, אף אחד לא שם לב אליו."

– "מוזר, מעולם לא אמרו לי שיש לו שם. נתתי לו דברים שמצאנו וזה הכל. ואם אני חושב על זה היינו די אטומים."

– "בדיוק. אחיה, כולם התרחקו ממנו, הוא שונה מאיתנו. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אבל אני התקרבתי אליו. ומה שאני יודעת עכשיו, מה שאני יודעת עכשיו פשוט לא נותן לי לעזוב אותו לבד."

אחיה וארין צעדו זה ליד זו והחלו להתרחק ממרכז המידע. ארין ידעה שאולי זו טעות אבל היא הבחינה שאחיה והיא לא לבד. רוברט היה שם. על פניו הייתה הבעה מוזרה. ארין לא ראתה את פניו אך הבחינה במשהו שונה. היא שכחה שאחיה לידה וגם לא היה אכפת לה עוד.

– "ארין, זה בסדר שהוא כאן. זה בסדר, נראה לי שבקרוב כולם יצטרכו להיות כאן."

– "רוברט, מה קרה??"

– "נראה לי שבכל זאת אחיה ואת תבואו איתי. קרו כמה דברים מדאיגים. וכרגע לא נראה לי שבעיר כוורת מוכנים לחדשות."

לא היה צריך לומר יותר מדי כדי שאחיה וארין ילכו בעקבות רוברט. אחיה היה המום ממקום משכנו של רוברט. הוא סקר את המתקנים שהיו שם. המילים כמו קפאו על פיו. הרי הוא עבד במרכז המידע כדי למצוא פריטים ורמזים על מה שהיה כאן לפני והנה הוא ניצב במקום עם מראה עתידני, מקום שבו אפשר היה לחסוך עבודה, מקום שהיה יכול להיות התחלה טובה יותר לעיר כוורת. אגרופיו נקמצו באופן כמעט לא מורגש. הוא חש מרומה. אולם ידה של ארין נחה על ידו המאוגרפת.

– "אני מבין למה אתה כועס. אבל תן לי לפחות להסביר."

– "אתה גם קורא מחשבות???"

– "לא, אבל זה מובן, אתם עובדים די קשה שם במרכז המידע הזה. המצב ההתחלתי של המקום הזה היה יותר קשה. באמת."

– "אז בעצם אנחנו מביאים לך סתם דברים שאתה יודע עליהם??"

– "לא! אני לא יודע על מרבית הדברים, גיליתם כאן הרבה דברים. ומה שהכי מוזר, עשיתם את זה בזמן קצר מאוד. אילו רק הייתם יודעים כמה זמן לקח לפתח את הרעיונות והדברים הללו בפועל, הייתם מבינים שעיר כוורת היא סוג של נס."

– "כן, רובינו בהחלט נראים כמו נס, נס שאנחנו חיים בכלל איך שאנחנו חיים."

אחיה לא היה מסוגל להסתיר את זעמו. את הכאב האישי שלו. על זה שרבים מתושבי עיר כוורת לא יכלו להביא ילדים לעולם, על זה שרובם היו בעלי מום. הוא לא היה מסוגל לשתוק. הוא ידע שהוא מתחתן בקרוב והוא לא יודע מה יעלה בגורל הילד או הילדה שיהיו לו.

אולם רוברט לא כעס. הוא הבין. הרי הוא היה הנטע הזר האמיתי בעיר כוורת. וארין השלווה כל כך, הסקרנית כל כך, הלהוטה, זו שהבינה את הכל לפני שאמר מילה. לא כולם היו כמוה. לא כולם חשו את מה שהיא חשה כלפיו. כן, לא כולם אהבו אותו. למעשה די התעלמו מקיומו בעיר כוורת. 

רוברט ידע שמה שישבור את הקרח בינו לבין אחיה תהיה האמת.

הוא ניגש למקום שארין הכירה טוב כל כך. מכונת הזמן.

– "ארין ואחיה, אין לי ברירה… אבל כדאי שתדעו מי אני בכלל. כי המצב מורכב אפילו בשבילי. ארין קרו כמה דברים… ואת צריכה לדעת את האמת וטוב שהוא כאן איתך."

מכונת הזמן הובילה אותם למקום חשוך מאוד, למעבדה שדמתה כמעט לחלוטין לחדר בו הם היו כעת. לקח לשלושתם זמן להתרגל לתאורה העמומה. והם האזינו לשיחה שנערכה בין שני אנשים גבר ואשה. הגבר נראה מרשים מאוד, צלקת עיטרה את פניו, שערו האפור היה סתור משהו, עיניו היו מצועפות. היא הייתה קצת משונה, הבעת פניה הייתה נחושה, גופה העגלגל הסתיר מכל רואיה את יופיה המיוחד. היא הייתה צעירה ממנו אבל ידעה בבירור שהוא והיא צריכים להיות כאן ועכשיו.

– "אז אתה עדיין חושב שצריך לעשות את זה?"

– "תראי, איזו ברירה יש לנו? הגזירות הולכות ונעשות בלתי נסבלות מיום ליום. בקרוב אפילו יהיה מסוכן להיפגש כאן."

– "כן, שכחתי, אני לא נשואה, לא במקום הנכון. אני בעצם צריכה להתחבא עם שאר הנשים."

– "זה מעצבן אותי גם כן. לי אסור להסתובב חופשי בגלל שלא חתמתי על כתב האמנה הטפשי ההוא."

– "כן. וצריך לעשות את זה. כן, אני אהיה 'אבא' ואת תהיי 'אמא'."

– "ואיך לא יראו את זה?? הרי בשלב מסוים…."

הוא הצביע על המתקן שהיה בחדר, היה זה מיכל שדימה מעין רחם. היו שם צנטריפוגות ומכשירים רפואיים.

– "בוא הנה, כבר שנים שלא עשו את זה, IVF, הם אומרים שזה נגד אלוהים."

– "כשאלוהים יסביר לי למה הולכים להרוס את הכוכב הזה, אני אקשיב לו!!"

– "אני בצד שלך… ואני כועסת כמוך בדיוק. ואני יודעת שאין לנו זמן… והאמן לי או לא, אבל אני מוכנה לזה יותר מכל דבר אחר בחיים הללו."

– "אין לנו זמן. אנחנו צריכים לעשות את זה היום. את תצטרכי לשכב כאן ואני אהיה לידך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ובעולם המטורף הזה, אין לנו שום אפשרות."

– "כן, זה נשמע כל כך טכני, אבל אני מוכנה. אני יודעת שמה שזה לא יהיה בן או בת…. הם ישארו כאן גם אחרי הטירוף הזה. אז נראה לי ש… טוב… בעצם, נהיה אחד ליד השניה."

הם פרסו מזרן רך ונעים. והחלו לתנות אהבים. הוא ליטף אותה והיא נענתה כמע מיד, הייתה זו אהבת אמת, אם כי זה היה צריך להקטע באמצע האקט. בשלב כלשהו הוא שלף צינורית ארוכה ושם בצלחת את הנוזל הלבן יחד עם מה ששאב במזרק. הם המשיכו לאחר מעשה להיות חבוקים בצוותא, בפעם הבאה הם שוב תינו אהבים אך מבלי להפסיק להליך הזה. החיבור בניהם היה כן ואמיתי, פינה של שפיות במקום שאבד קנה מידה של אנושיות.

לאחר מכן מנומנמים קמעה הם ניגבו את עצמם, מבלי להשאיר סימן שאי פעם היו יחד. היא יצאה ראשונה. הוא חיכה. הצלחת נחה לה. הוא החל בהליך ההפריה. לפחות עובר אחד היה צריך לשרוד. הוא הפריד את מה שהיה בצלחת למספר צלחות. הוא יבוא לשם עוד ארבעה ימים לראות מה קרה. קול מרוחק רימז לו שהוא צריך לסיים.

רוברט, ארין ואחיה היו קצת מופתעים ממה שראו. הכנת תינוק במעבדה, זוג שאוהב כנגד כל הסיכויים. ארין ידעה קצת יותר ממה שידע אחיה ובכל זאת, האם אלה היו הוריו של רוברט?? היא לא הייתה צריכה לשאול . מכונת הזמן פעמה קמעה והביאה אותם לנקודת הזמן הבאה.

היה זה כמה ימים לאחר מועד ההפריה. הוא והיא שוב היו שם בחדר. משום מה שניהם נראו מתוחים.

– "תראי, זה רק הולך ומחמיר. לא יודע מה הם יעשו בהמשך."

– "לא יודע?? מה על הספינות הללו?? הרי בנו ספינות. כל מי שבמחתרת יודע על הספינות הללו."

– "כן, רק נראה מי צומח כאן… כי מי שזה לא יהיה הוא או היא…"

– "הוא או היא יצטרכו להסביר למה שישאר כאן אחרינו מה קרה, בהנחה שישאר משהו."

– "היי, בואי!! יש לנו לוחם אמיץ כאן!! הוא נורא קטן, אבל בהדרגה תהליך הגדילה שלו יואט. אל תדאגי הוא יהיה אנושי לגמרי."

– "אני לא יודעת מה לומר עליך משוגע נועז שלי… אז אני אמא עכשיו??"

– "כן, אנחנו הורים של זה שישאר… ניתן לו שם סמלי. רוברט."

– "כן, ברור – רק אני לא יודעת מי יבין את הבדיחה. מזל שלא נתת לו את שם המשפחה, אופנהיימר…."

– "זה שישאר, כמה עצוב להשאיר אותו כך לבד. בעולם מטורף."

– "אני לא צריך להזכיר לך, המעבדה הזאת מוגנת מכל סוג קרינה שהוא, מכל הדף. הוא יגדל ברחם הזה. נכון שזה לא בדיוק מלון חמישה כוכבים, אבל זה יהיה הבית שלו."

– "כך שכל המכשירים שפתחנו כאן.. הולכים לעזור לו? איזו טיפשה אני, הרי הברחנו לכאן טכנולוגיות שהיו מוציאות את אנשי המשטר מדעתם. בעיקר המתקן החביב הזה. מכונת הזמן, וקרן השיגור. אולי אני רגשנית, אבל אני מקווה שאי שם בעתיד, הוא לא יהיה לבד…"

– "הו, הוא לא יהיה לבד. אני מקווה לפחות בשבילו. הוא אולי יהיה קצת שונה אבל הוא יוכל… הוא יוכל להתרבות."

– "ישראל, אנחנו צריכים ללכת, אני פוחדת שעוד שעה הכל יהיה לחינם."

– "את צודקת, את צודקת, אני רוצה להאמין שהוא ישאר באמת, מיוחד ומתוק, הילד שלי ושלך… אהובה שלי."

ארין רעדה, היא ידעה שזה הסיפור שלו.

– "רוברט, לא אכפת לי מי אתה, אני… לא אשאיר אותך לבד… "

אחיה היה המום מכדי לדבר. רוברט נגע בארין ברכות שאמרה יותר מכל תודה.

Robert Oppenheimer's deadly toy – Patrick Duffy 1980, ENOLA GAY

"Robert Oppenheimer's deadly toy"

 

 

פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

The Man, The Book and THE History

 

 

פרק 13 – צלמוות

האזור הזה ידע ימים יפים הרבה יותר, אולם לא נותרו אפילו חורבות שיעידו על היחוד שלו, רק אזכורים רבים כל כך, זכרונות תלושים של אנשים, מלמולים שהוצאו מפיותיהם הסדוקים של הבודדים ששרדו את התופת. הם דברו על מקום מופלא, אחד מפלאי תבל, המקום הכי נמוך בעולם, הם דברו על העיר שהייתה טבורו של עולם. הדברים נאמרו בקושי, מתוך שפתיים סדוקות, האנשים הללו היו בין הראשונים שמתו בתופת. מראם של האנשים הללו שהצליחו להמלט, נחרט בלב הראשונים שהצליחו לברוח ולהקים את תחילתה של עיר כוורת.

הם לא שכחו את ההזיות, צרחות הכאב והתפילה שקפאה על מה שהיה אפשר לתאר כפנים אנושיות. זו הייתה בפירוש אשה, היא דברה בקושי, במבנה המאולתר, שהיה עמיד יחסית לקרינה. הם ידעו שהיא לא תשאר איתם זמן רב. הם אחזו את ידה, שהייתה שרופה כמעט עד תום. היא בקשה מים והם נתנו מן המעט שנותר, היא הזתה ודברה על המקום הקדוש ההוא "ירושלים" ועל הים הזה, ים המלח, ים המוות. היא אמרה בצרידות את המילים הללו בשקט רוטט "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי", חלקם לא ידעו אם לצחוק או לבכות כי אכן לשונה הייתה יבשה ונפוחה והייתה סכנה ממשית של הדבקות לחיך. עיניה לא היו שם כשהגיעה למקום, המראה היה קורע לב. הם בהחלט לא ידעו איך וכיצד הצליחה לעבור מרחק כה גדול במצבה. הם ניסו להקל את הכאב, זה מה שיכלו לעשות ולנצור את הזכרון החי הזה.

ים המלח, ים המוות ניצב עתה כמצבה עגומה להיסטוריה של המקום, השבר הגיאולוגי חזר לפעילות זמן קצר לאחר שהפצצות נפלו. אחת מהן צללה כנראה בצורה ישירה לנקודת תורפה בשבר הזה, וכך, מדי פעם בפעם רעדה האדמה. לעיתים רחוקות חשו בכך בעיר כוורת. העיר עצמה שכנה רחוק מהאזור, אולם רעידות האדמה הלכו והתגברו עם הזמן. רעידת האדמה האחרונה הייתה חזקה במיוחד. לא היה צריך ידע כלשהו בנושא כדי לחוש את הסכנה. 

ובעיר טלאים כמו עיר כוורת, המרחק ממוקד הרעש היה פריט שולי. רעש בעוצמה כזו הסב נזק רב לאנושות עוד בתקופות שהיו ערים מעל פני האדמה. מקומות רבים בעיר כוורת לא היו יציבים, אנשים חשו מבוכה ובילבול. אחיה תהה למה לוקח לארין זמן כה רב לחזור, מדוע היא לא כאן. הוא רצה לדעת לאן היא הלכה, למה היא לא אמרה לו כלום. הוא רצה לספר לה על הספר הגדול שמצא, אולם האדמה זזה והוא התחבא מתחת לשולחן העבה, חיכה לתום הרעש והביט על סביבת העבודה שלו. מרכז המידע לא נפגע, לפחות זו הייתה הקלה.

רוברט היה עדיין עם ארין. היא חשה מצוקה מאחר שהבטיחה לאחיה לשוב למרכז המידע. אך משהו בתוכה בער, משהו שהיא לא ידעה להגדירו. היא רק ידעה שהיא רצתה להשאר עם האיש המוזר הזה, להשאר איתו ויהי מה. הוא המשיך לאחוז בידה, המום מהעובדה שקשה לו לשלוח אותה לדרכה.

– "רוברט, מה עושים עם רעידת האדמה הזאת??? יהיו עוד??"

– "אני לא יודע, ארין, אני רק יודע שהרעידות הללו הולכות ומתחזקות ויש סכנה למקומות רבים."

– "רוברט, כמה ספינות יש? אפשר לעשות משהו??"

– "ארין, אני לא יודע אם יושבי הספינות ידעו מה לעשות אם וכאשר יקרה משהו כזה, אני רק יודע שאני בקשר עם הספינה 'אברהם אבינו', אבל יש עוד 11 ספינות שרובן מצויד טוב יותר מהספינה הזו. היא נבנתה אחרונה."

– "ארין, כשתחזרי למרכז המידע, תנסי להתנהג כרגיל, או לפחות כמעט כרגיל, אני לא רוצה שהם ידעו… שהם ידעו שיש ספינות שם למעלה."

– "רוברט, הבטחת בסך הכל לספר לי סיפור אולם קרה הרבה מעבר לסיפור, הייתה רעידת האדמה הזאת, ואז גיליתי שיש ספינות חלל ומכונת זמן…"

– "נכון, ובגלל זה את צריכה לשמור על שקט יחסי. כלומר, אם תרצי תוכלי לבוא אלי, אבל אל תגידי לאחיה כלום בשלב הזה."

– " רוברט, על הספינות לא אדבר, את מכונת הזמן גם, במילא לא יאמינו לי.. אבל דבר אחד לא אוכל להסתיר…"

– "ארין, אותי אף אחד לא רואה חוץ ממך. אז זה בסדר." הוא נשמע נבוך.

רוברט ידע שהזמן לספר לארין את האמת עליו קרוב יותר מתמיד. בטח כשכל משתנה פתאום מהר כל כך. בעודו תוהה האם לדבר איתה על מצבו המיוחד, היא פנתה לעברו ואמרה:

– " רוברט, תמיד ראיתי אותך, פשוט לא ידעתי מה לומר לך. התעצבנתי כשהם כאילו התעלמו ממך. וזה כולל גם את אדון אחיה. זה כולל את כולם. אבל … אני, אני תמיד ראיתי אותך."

רוברט ניגש אליה שוב. הוא בחן היטב את תווי פניה, את השפתיים בפרט, הוא לא יכול היה להמלט מהדמות הזאת שרדפה אותו ימים ולילות, האשה ההוזה, האשה שאחוזה בכאבי תופת, זו שדברה על עיר הנצח – ירושלים. הוא נסוג צעד לאחור לפתע מתוך חלום הוא ראה בבירור את הדמיון המדהים בין ארין לבין האשה הזו.

"גם אם אלך בגיא צלמוות לא ארא רע כי אתה עימדי" – נזכר בעוד משפט שהאשה הזו אמרה. המשפט היה חזק מכדי להיות אמיתי ובכל זאת הוא תאר טוב מדי את המקום שבו החל הכל: גיא צלמוות – ים המוות, ים המלח, השבר הזה. השבר הסורי אפריקאי.  החלום והמציאות התערבבו לזמן שנדמה כנצח. ארין לא הייתה שם. היא הלכה. חומקת בשקט למרכז המידע. אחיה חיכה לה. זועף יותר מאי פעם.

That is the meaning of the word INFERNO

פרק תשיעי – ילדי המהפכה

רוברט וארין חשו באי הנוחות הגוברת בספינת החלל. והוא ידע שהוא ימשיך לספר לארין מה קרה באמת. הוא לא רצה לשפוט איש, הוא הביט על ספינת החלל שנבנתה אחרונה, האחרונה מבין 12. הוא ידע שרוב האנשים כאן היו פליטים מהמדינה שניזוקה בצורה הגדולה ביותר במלחמה. הסיפור שהוא החל לספר לארין היה חלקי ולא מדוייק, הוא לא ידע כמה ממנו תוכל לעכל בבת אחת. אולם מבלי לומר לה דבר מחשבותיו לקחו אותו הרחק לאחור בזמן. הוא ניגש לאחד ממתקני הספינה שהזכיר במקצת את מקום מגוריו. המתקן היה ממוקם בחדרו של ישראל נסתר מעיני כל.

הוא קרא בלחש לארין. הוא בקש ממנה לא להלחץ. כי הנה היא היא שהתה במסלול היקפי סביב כדור הארץ. היא אולי חשה בהבדלים אך לא ראתה, לא ראתה את השמש מעודה. הוא הוביל אותה בשקט למתקן, ישראל הנהן קלות בראשו, הוא ידע מהי המכונה הזאת. הוא לא תיאר לעצמו שגם היא נמצאת על הספינה שלו, הוא חשב שהמתקן הזה היה משהו שפותח ברגע האחרון. הוא נגע במשטח שהחל לשנות את צבעיו, מפעים את השוהים בחדר.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת הם היו במקום אחר, בזמן אחר.

המראה היה מוכר ומוזר בו זמנית. היה זה כדור הארץ. הם היו במקום בשם ניו יורק, במטה של ארגון חשוב, הארגון הבינלאומי באותם ימים – ארגון האומות המאוחדות. הייתה זו עצרת האו"ם השנתית היו שם שגרירים, שרים, ראשי ממשלה ונציגים רמי דרג אחרים. האירוע התקיים פעם בשנה בדרך כלל, אולם הפעם כונסה העצרת באופן דחוף. רוברט חש צינה חולפת בעורפו, מדוע דווקא הישיבה הזאת, תהה בינו לבינו.

הרי הוא לא כיוון את המכונה, אז מי כן עשה זאת?

הוא נשא מבטו אל האולם הגדול, ההדור מדי, ארין הייתה לידו, ישראל ובראיין היו שם גם הם. לא היו בפיהם מילים לתאר את עוצמת המראה.

ראש ארגון האומות המאוחדות עלה לברך את הקהל. רוברט זיהה אותו לפי הרשומות שהיו לו. המזכ"ל היה לבוש בחליפת שלושה חלקים תואמים. הוא עלה לבמה המוגבהת מעט, סמל הארגון ההי חקוק על הקיר. האולם שידר רצינות, קדרות וכאב גם יחד או שאולי זו הייתה ההרגשה שנוצרה מהצבע האפור ששלט כמעט בכל. רק הסמל המוזהב של ארגון האומות המאוחדות היה מלא הוד. המזכ"ל החל לדבר, הוא ברך ברוך את כל יושבי האולם והצטער על כי באו בדחיפות כזו. הוא ראה מזווית עיניו משהו אך לא עשה דבר.

רוברט סקר את האולם יחד עם שאר אנשי הצוות וארין, חשה בדברים אך שתקה. הם שמו לב לעובדה מוזרה. בצוות הספינה וגם בספינות האחרות היו גברים ונשים כאחד – באולם העצרת היו רק גברים. הנשים נעדרו. 

– "שגרירים, שרים וראשי ממשלה יקרים, התכנסנו כאן היום כדי לדון באירועים האחרונים. אני מודע לקשיים שהיו לרבים מכם להגיע לכאן. מאז הוקם הארגון העולם כולו מצוי במצוקה, יודע אני מדוע קם הארגון הזה שאני מופקד עליו" הוא כחכח קלות בגרונו ושתה מעט מים. הוא חש משהו מוזר באוויר אך נטה לייחס זאת למערכות מיזוג האוויר הישנות. המצב לא אפשר תחזוקה הולמת של האולם.

– "אני יודע שמזה זמן רב העולם שאנו מכירים הולך ושוקע, אנו עדים להפרת זכויות אדם… למשברים כלכליים הולכים וחוזרים, העולם לא מתאושש. עלינו לפעול ביחד, לנסות לפחות."

מירכתי האולם נשמע רחש. חלק מהיושבים הבחינו בחבורה. הם היו צעירים, על פניהם בדים שכיסו אותם. הם פסעו בדממה. חלק מהנוכחים החלו לחשוש שמא משהו השתבש.

המזכ"ל הספיק לראות את אחת הדמויות הגמישות הללו מביטה בו מבעד לכיסוי הבד. זה היה ללא ספק גבר מאומן היטב תהה המזכ"ל בינו לבינו. לפתע הוא שמע את הקריאה שהחרידה את האולם "אללה הוא אכבר!!" האנשים התפזרו אל צידי האולם והקיפו אותו בדייקנות מדהימה. "אין אלוהים מלבד אללה" מילמלו בינם לבין עצמם. הם הלכו לפי פזמון שהתנגן בראשם, המזכ"ל תהה היכן כוחות האבטחה, אך זה ההי מאוחר מדי לכל פעולה מצידו. אחד הצעירים שלף רימון וזרק אותו על המזכ"ל ישירות בפנים. ברגע אחד נעלם מזכ"ל ארגון האומות המאוחדות כלא היה.

באולם השתררה פניקה, האנשים תהו מה ארע וחלקם פשוט קפא במקום. כמה מהאנשים ניסו להמלט מהאולם שאט אט התברר שהפך למלכודת מוות. לרובם לא היה סכוי אל מול החומר הצורב שהתפשט באולם. החומר גרם לחלקם כוויות מכאיבות, חלק מהצירים הקרובים לשולחן המזכ"ל התקשו לנשום גניחותיהם מעוררות הרחמים למעט אוויר הלכו וגועו תוך זמן קצר. רק מעטים מאוד הצליחו למלט נפשם מהתופת. היה זה גז חרדל, נשק כימי יעיל וקטלני. אולי לא כמו גז עצבים אולם הצעירים הללו השיגו את אשר רצו.

הנמלטים התחבאו בטרם הבחינו שהסכנה חלפה. אחד מהם היה ראש ממשלת ישראל, הוא קבל התראה מוקדמת. מלבדו היו מספר מועט של נציגי מדינות אחרות. הם ידעו שמה שהחל בזמנו כקריאה לשינוי המשטרים במדינות ערב הפך לסיוט. המתקפה על האו"ם סימלה יותר מכל את סוף התקווה.

ארין, רוברט, ישראל ובראיין לא נפגעו מגז החרדל. מכונת הזמן הגנה עליהם. בעיניו של ישראל ניקוו דמעות. בראיין מהר לחבקו. רוברט ידע לפתע מדוע הם הגיעו למקום הזה. ילדי המהפיכה, ילדי המהפיכה, זה היה השם שהם נתנו לעצמם. הם היו אלה שהחלו להרוס את העולם. בשמו של אלוהים – האלוהים שלהם – אללה. הסיפור היה נכון. מכאן הכל רק נעשה גרוע יותר ויותר.

הם לא יכלו לשאת את המראות ורוברט לחץ על המשטח שהגן עליהם. מיד הם שוגרו בחזרה לספינת החלל 'אברהם אבינו'. לפתע הבין ישראל מדוע היה חשוב לבוני הספינה לתת לה דווקא את השם הזה. הן אברהם היה האב של שני העמים. מזרעו יצאו ישמעאל ויצחק. הוא תהה איך הפכו לאויבים מרים כל כך.

אולם בספינת החלל הכל נראה בטוח כל כך. ואז ישראל נזכר ברעידת האדמה. הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. החושך סגר עליו….