פרק עשרים ואחת – האבן השחורה

נראה היה שמשהו עומד לקרות, אי אפשר היה להסביר את זה אחרת. נראה כי בעיר כוורת חשו בכל זאת במין אדוות של מתח שהולך ומצטבר כלפי מעלה. איש לא ידע איך להסביר את מה שהחל כשמועה והפך לעובדה מוגמרת.  תושבי עיר כוורת מעולם לא היו לבד. היו אחרים שנותרו. כדור הארץ פרח פעם ועתה שוב הכל ניצב על פרשת דרכים.

עלי וחבריו, החלו לקבל את התשדורות מהחלל. עלי גילה את הנושא די במקרה. בעודו מעיין בספר הכתוב באותיות מסולסלות. הוא נתקל באזכור של האבן השחורה, האמת שהוא שקל תחילה להיעזר בחברתו פאטמה, אך כשהביט בה בעת ארוחת הצהרים חש בחילה עזה. פאטמה הייתה בעלת מום והוא לא. הוא חש שהיא מן פשרה ארורה. הרי בנות רבות נעצו בו מבטים מורעבים. מדוע לו מישהי כמוה. מה גם שהוא לא רצה שהיא תדע על הסוד שלו. הספר היה מן משהו סודי שהלך ותפס מקום בחייו.

הכריזמה של עלי איפשרה לא לאסוף סביבו אנשים. הם הקשיבו לו. חלקם היו חסרי חוט שדרה, חלקם הוקסמו מדבריו ואחרים רק רצו לראות מה יש לו לחדש. לא היה קשה לעלי לשכנע ביום אחד את אחיה לתת לו להיכנס למרכז המידע, הרי שם נמצאים הדברים החשובים באמת. עלי רמז לשניים מחבריו לבוא איתו למקרה שיתעוררו בעיות, אולם היות ופאטמה הייתה חברתה של ארין לא היה בדבר צורך. זה היה קל מדי. במרכז המידע הוא מצא את השריד של האבן השחורה.

על האבן השחורה היה כתוב בספר שאותו קרא כמעט בכל זמן שיכול היה לעשות זאת. והנה כאן מונח לפניו שריד שלה. של האבן המרובעת שאליה נמשכו כה רבים. הוא שקע בחלום מוזר, העיר מכה ניצבה לפניו. חמה והומת אדם. והימים ימי החאג', ימי העליה לרגל, היו אלה ימים חמים הוא היה עם כולם עטוף כמותם בגלימות הלבנות. הוא הלך כמוהם סחור סחור סביב האבן וקרא לאללה. הוא ידע כמוהם שאללה כביר ונורא, שאללה מבקש מהם להיות מוסלמים אדוקים, הוא ראה את פניהם של האנשים, רובם בהחלט נראו כמוהו. שחומי עור, חלקם נראו שונים אך הם לא נשאו את המומים המחרידים של תושבי עיר כוורת.

למרות שהיה חם, הוא חש התעלות. הוא הביט בהערצה באבן שממנה גירש הנביא מוחמד את האלילים ויסד בה את הדת הגדולה, הוא ראה על המסגד הסמוך את האותיות המסולסלות. כולם היו אחים. אחים ואוהבים. לפתע הוא חש את היד שנסגרה עליו… הוא ראה למול עיניו את מפקדה החדש של הספינה "לאדן". המפקד אמר לו:

– "ברוך תהיה כאן אחי, הרי אני מצווה עליך להביא את הבשורה לחבריך שלמטה, בקרוב שחר חדש יעלה על העולם שלכם"

– "מה? לא ידענו אפילו שאתם נמצאים.." אמר עלי עיניו השחורות תרו אחר קווי המתאר של הספינה, היא בהחלט לא דמתה לעיר כוורת.

– "ברור שלא ידעתם עלינו, ילד טיפש, לא רצינו שתדעו, רצינו שתגלו את האמת, אם כי נראה לי שבמרכז המידע שלכם מעדיפים שקרים" אמר המפקד בבוטות לעלי ההמום.

– "רגע, מה קרה? מה גרם לעולם שלנו להפוך למה שהוא היום?"

– "הו, על זה עלי אתחיל לשלוח לך ולחבריך מסרים. אתם תלמדו את האמת."

– "האמת? אל תגיד לי שכולם בעיר הזאת שקרנים"

– " לא, הם לא שקרנים, תושבי העיר שלך, לפחות רובם, אמיצים מאוד. שרדתם בניגוד למה שחשבנו. רק שאתה מבין, התמונה מורכבת ויקח לנו זמן לספר את האמת"

– "מעניין. אם כך בכל פעם אתה תיצור איתי ועם החברים שלי קשר ותספר לי?" שאל עלי.

– "כן"

מפקד הספינה "לאדן" לחץ על הכפתור שהחזיר את עלי היישר למרכז המידע. עלי היה נסער מכדי לעכל את מה שראה. הכל החל להסתדר בראשו המסוחרר. הוא זה שיביא את האור בשם הנביא, הוא זה שיראה לתושבי עיר כוורת את הדרך למכה הקדושה. רק שלעלי לא היה מושג כלשהו שמה שהביא את כדור הארץ למצבו הכאוב הייתה אבן מרובעת שחורה, הכעבה. הוא לא ידע כמו ארין, אחיה ורוברט את הסיפור המלא. ובכל זאת, כמצוות המפקד הנערץ, הוא החל להפיץ את הסיפור ולאסוף קהל אוהדים.

הגדוד המוסלמי של הרייך השלישי, עובדה היסטורית שרבים מעדיפים לשכוח.

המוארים החדשים

ארין, אחיה ורוברט החלו לפלס את דרכם בעיר כוורת, בדרך כלל הייתה העיר שוקקת חיים ואנשים עסקו בדברים שגרתיים בהחלט. אולם לפתע הם הבחינו במישהי רצה מהר ככל שיכלה. שמלתה הארוכה הפריעה לה במשימה, נראה ההי שהשמלה גדולה מכפי מדותיה. רעלה כיסתה את פניה. אגב, בעיר כוורת לא נעשה הדבר לרוב מטעמי דת, כי אם מחשש שיראו פנים מושחתות מדי. היא נראתה נואשת וחסרת אונים. היא הביטה לכיוונים שונים לחפש מישהו שייענה לבקשתה האילמת.

ארין ואחיה כמעט מעדו על ערימת פסולת קטנה. שארית של רעידת האדמה. אחיה הביט לשמאלו וראה את האשה הצעירה המנהלת מלחמה עיקשת עם שמלה גדולה מדי.

– "ארין, בואי, נראה מה איתה."

– " כן, רק שאף אחד לא שם לב אליה. מה קורה כאן??"

אדישות לנוכח מצוקה לא הייתה אופיינית במיוחד לתושבי עיר כוורת. וזה היה אחד הדברים שהפליאו את ארין ואחיה. העיר ידעה תקופות שעזרה הדדית הייתה חיונית כמעט כמו אוויר צח. כעובדי מרכז המידע ארין ואחיה ידעו לא מעט על ההיסטוריה של העיר. ארין חיפששה את רוברט אך לא חשה בנוכחותו. היא לא הבינה לאן הוא נעלם. המחשבה שמשהו מוזר קורה כאן גרמה לה צמרמורת. כל המחשבות הללו התרוצצו בראשה זמן שנראה כנצח, למרות שעברה אולי דקה מאז הבחנו אחיה והיא באשה הצעירה.

היא הביטה בתחינה לראות אם מישהו יבוא לעזרתה. היא ידעה שדינה נחרץ. הזיעה זרמה במורד הגב, הנשימה הייתה כבדה. היא לא הבינה מה היא עשתה שעורר את חמתו של עלי. היא לא הבינה מדוע הוא נעשה ברוטאלי כל כך. הרי הוא היה כה עדין איתה. הפחד נשקף בעיניה. והיא מעדה ומיהרה לקום, הברך שלה נשרטה. ארין הושיטה את ידה לעזור לה לקום. היא נאנקה בכאב.

– "בואי, נלך מכאן. את בטח רוצה לדבר… או מה שזה לא יהיה."

ניסתה ארין לנחם את הצעירה.

– "הו, תודה לך. אין לי מושג מה קרה, הוא השתגע ככה פתאום. לא יודעת מה קרה לו.. אני פוחדת ממנו. חוץ ממך אף אחד לא עצר. הם מפחדים ממנו."

– "אה, ממי הם מפחדים? אולי נלך לחדר שלי ונדבר קצת? את צריכה להירגע."

ארין סימנה לאחיה שהיא הולכת לכיוון חדרה שנמצא באחד מהבניינים המוזרים של עיר כוורת. החדר היה בקומה השניה. היא ניסתה לתת לו אווירה ביתית, למרות שהקירות היו עקומים. שטיחים צבעוניים היו על הרצפה ואור רך דלק בדרך כלל בשעות הערב. היא עזרה לאשה הצעירה לעלות על המדרגות שהיו ספק מדרגות ספק סולם.

-"עכשיו את אצלי בחדר, אף אחד לא יפגע בך. אולי תספרי לי מה קורה?"

בנתיים ארין מזגה מים קרים לאשה הצעירה והורתה בידה על כיסא מרופד בכריות צבעוניות. למרות שארין לא ראתה, היה לה חוש לעיצוב המרחב.

– "אממ, קוראים לי פאטמה. אני אישתו של עלי. עד לפני כמה חודשים הכל זרם על מי מנוחות. אולם משהו קרה לו בזמן האחרון. הוא נעשה דתי. הוא מצא ספר דת והחל לקרוא בו בלהיטות. היות ועלי שלי יפה תואר, לא היה לו קשה למצוא חברים שיקראו איתו את הספר. היה נחמד לארח אותם בבית. הוא התחיל להשתנות… אין לך מושג מה הוא עושה לי.."

קולה של פאטמה נשבר והיא פרצה בבכי. בכי שחיכה זמן רב לצאת החוצה. הרי ליד עלי וחבריו לא רצתה להראות חולשה כלשהי. היא פחדה ששאר אנשי העיר ידעו על מה שקורה בין כותלי ביתה.

– "מעבר לזה, עלי החל לדבר על משהו מוזר במיוחד חוץ מהדת שלו. הוא ספר על 12 ספינות שנבנו לפני המלחמה שהרסה את כדור הארץ. הוא דבר על ספינה אחת בגאווה מיוחדת. זה האיץ את ההקצנה שלו. הוא הושפע מהם מאוד."

– "פאטמה, איך קוראים לספינה הזאת?"

– "לאדן, הבנתי מעלי שזה רק חלק מהשם המלא של האיש…"

שפתיה של ארין רטטו באימה. הרי היא ידעה מה קרה למפקדת הספינה תח'ריר. איך תח'ריר הלכה לבקש מחסה בספינה 'אברהם אבינו', איך ילדה שם את בנה ובאה לשם בלווית הקצין הראשון שלה. מה שהדהים את ארין הייתה העובדה שטכנולוגית השיגור נמצאת גם אצל אנשי הספינה הזו. היא לא הייתה צריכה לדעת יותר. היא הבינה שכעת היא צריכה לשמור על בטחונה של פאטמה. ארין לא סיפרה על מסעותיה לאיש פרט לאחיה. כך שעל הספינה 'אברהם אבינו' לא יודעים, אין מידע גם על שאר הספינות. לפחות, היא קיוותה ככה.

– " ארין, בבקשה, אני פוחדת ממנו ומהחברים שלו. הם מבקשים נקמה."

– " במי הם רוצים לנקום? הרי כאן לא יודעים מאומה על הספינות הללו."

– " תביני, אתם במרכז המידע. אתם המטרה של עלי וחבורתו. אתם הרי יודעים הרבה יותר. זה חלק מהעבודה שלכם. אתם האויב שהם הכריזו עליו מלחמה. הם יודעים הרבה דברים, עלי והחברים שלו, שמעתי בפגישות שלהם."

– "וואוו, אני צריכה להזהיר את החברים שלי. המרכז הזה לא חמוש או משהו. יש בו פריטים נדירים מהעבר של כוכב הלכת הזה."

-" אוי, זה בדיוק מה שהם רוצים. הם מקבלים את הפקודות מאנשי הספינה…"

ארין קפאה על עומדה. כשלפתע רוברט פסע פנימה אל חדרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא למעונה. אבן אדירת ממדים כמו נגולה מעל ליבה. אולם היא לא שיערה שרוברט בא להגן עליה ועל פאטמה.

-"ארין זה מתחיל. הם מפגינים בככר המרכזית, עלי ממש אחוז בסוג של טראנס, הוא מדבר על "המוארים החדשים" משהו כזה.  הוא מדבר שרימו את האנשים כאן. שהשאירו אותם למות. שהמלחמה פרצה בכלל בגלל טומאה. הוא דבר על זה שכולם צריכים להצטרף למוארים החדשים בימים הקרובים. אם יש לך מידע זמין על משהו שקשור לזה, זה יועיל מאוד…"

– " רוברט, המוארים החדשים?? אני מכירה רק את המוארים. הם נקראו "אילומינטי". והם בכלל לא היו ארגון טרור. זה סיפור ארוך. מה אנחנו עושים עכשיו?"

– "ארין, תארזי כמה שיותר דברים, בואי עם פאטמה. היא בסכנה אמיתית. אני אקח אתכן בדרך סודית."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת חדרה של ארין. הדלת נפתחה בעוצמה. אחיה עמד שם מוכה וחבול. הוא אחז בידו את גופתה הקטנה של אהובתו.