פרק עשרים ואחת – האבן השחורה

נראה היה שמשהו עומד לקרות, אי אפשר היה להסביר את זה אחרת. נראה כי בעיר כוורת חשו בכל זאת במין אדוות של מתח שהולך ומצטבר כלפי מעלה. איש לא ידע איך להסביר את מה שהחל כשמועה והפך לעובדה מוגמרת.  תושבי עיר כוורת מעולם לא היו לבד. היו אחרים שנותרו. כדור הארץ פרח פעם ועתה שוב הכל ניצב על פרשת דרכים.

עלי וחבריו, החלו לקבל את התשדורות מהחלל. עלי גילה את הנושא די במקרה. בעודו מעיין בספר הכתוב באותיות מסולסלות. הוא נתקל באזכור של האבן השחורה, האמת שהוא שקל תחילה להיעזר בחברתו פאטמה, אך כשהביט בה בעת ארוחת הצהרים חש בחילה עזה. פאטמה הייתה בעלת מום והוא לא. הוא חש שהיא מן פשרה ארורה. הרי בנות רבות נעצו בו מבטים מורעבים. מדוע לו מישהי כמוה. מה גם שהוא לא רצה שהיא תדע על הסוד שלו. הספר היה מן משהו סודי שהלך ותפס מקום בחייו.

הכריזמה של עלי איפשרה לא לאסוף סביבו אנשים. הם הקשיבו לו. חלקם היו חסרי חוט שדרה, חלקם הוקסמו מדבריו ואחרים רק רצו לראות מה יש לו לחדש. לא היה קשה לעלי לשכנע ביום אחד את אחיה לתת לו להיכנס למרכז המידע, הרי שם נמצאים הדברים החשובים באמת. עלי רמז לשניים מחבריו לבוא איתו למקרה שיתעוררו בעיות, אולם היות ופאטמה הייתה חברתה של ארין לא היה בדבר צורך. זה היה קל מדי. במרכז המידע הוא מצא את השריד של האבן השחורה.

על האבן השחורה היה כתוב בספר שאותו קרא כמעט בכל זמן שיכול היה לעשות זאת. והנה כאן מונח לפניו שריד שלה. של האבן המרובעת שאליה נמשכו כה רבים. הוא שקע בחלום מוזר, העיר מכה ניצבה לפניו. חמה והומת אדם. והימים ימי החאג', ימי העליה לרגל, היו אלה ימים חמים הוא היה עם כולם עטוף כמותם בגלימות הלבנות. הוא הלך כמוהם סחור סחור סביב האבן וקרא לאללה. הוא ידע כמוהם שאללה כביר ונורא, שאללה מבקש מהם להיות מוסלמים אדוקים, הוא ראה את פניהם של האנשים, רובם בהחלט נראו כמוהו. שחומי עור, חלקם נראו שונים אך הם לא נשאו את המומים המחרידים של תושבי עיר כוורת.

למרות שהיה חם, הוא חש התעלות. הוא הביט בהערצה באבן שממנה גירש הנביא מוחמד את האלילים ויסד בה את הדת הגדולה, הוא ראה על המסגד הסמוך את האותיות המסולסלות. כולם היו אחים. אחים ואוהבים. לפתע הוא חש את היד שנסגרה עליו… הוא ראה למול עיניו את מפקדה החדש של הספינה "לאדן". המפקד אמר לו:

– "ברוך תהיה כאן אחי, הרי אני מצווה עליך להביא את הבשורה לחבריך שלמטה, בקרוב שחר חדש יעלה על העולם שלכם"

– "מה? לא ידענו אפילו שאתם נמצאים.." אמר עלי עיניו השחורות תרו אחר קווי המתאר של הספינה, היא בהחלט לא דמתה לעיר כוורת.

– "ברור שלא ידעתם עלינו, ילד טיפש, לא רצינו שתדעו, רצינו שתגלו את האמת, אם כי נראה לי שבמרכז המידע שלכם מעדיפים שקרים" אמר המפקד בבוטות לעלי ההמום.

– "רגע, מה קרה? מה גרם לעולם שלנו להפוך למה שהוא היום?"

– "הו, על זה עלי אתחיל לשלוח לך ולחבריך מסרים. אתם תלמדו את האמת."

– "האמת? אל תגיד לי שכולם בעיר הזאת שקרנים"

– " לא, הם לא שקרנים, תושבי העיר שלך, לפחות רובם, אמיצים מאוד. שרדתם בניגוד למה שחשבנו. רק שאתה מבין, התמונה מורכבת ויקח לנו זמן לספר את האמת"

– "מעניין. אם כך בכל פעם אתה תיצור איתי ועם החברים שלי קשר ותספר לי?" שאל עלי.

– "כן"

מפקד הספינה "לאדן" לחץ על הכפתור שהחזיר את עלי היישר למרכז המידע. עלי היה נסער מכדי לעכל את מה שראה. הכל החל להסתדר בראשו המסוחרר. הוא זה שיביא את האור בשם הנביא, הוא זה שיראה לתושבי עיר כוורת את הדרך למכה הקדושה. רק שלעלי לא היה מושג כלשהו שמה שהביא את כדור הארץ למצבו הכאוב הייתה אבן מרובעת שחורה, הכעבה. הוא לא ידע כמו ארין, אחיה ורוברט את הסיפור המלא. ובכל זאת, כמצוות המפקד הנערץ, הוא החל להפיץ את הסיפור ולאסוף קהל אוהדים.

ככה נראו מוסלמים בגרמניה הנאצית

הגדוד המוסלמי של הרייך השלישי, עובדה היסטורית שרבים מעדיפים לשכוח.

מודעות פרסומת

פרק 18 – מעגל

ישראל חש שהוא חייב להמס את הקרח, זה לא תפקיד שהוא אהב לבצע, אולם בנסיבות הרגישות שנצבו לפניו, הוא ידע שיהא זה הוגן לידע את מאזדה לפחות בכמה מהפרטים שידועים לו על מה שקורה בספינה 'לאדן' ואם אנשי ספינתו יכולים לברר מה קורה כשאין מפקדת על סיפונה. ישראל חשש יותר מכל מהפיכה בספינה, מה שיחייב נקיטת פעולה מצד ספינות נוספות. מאזדה כאילו קרא את מחשבותיו של ישראל.

– "ישראל, אכפת לך אם אברר מה קורה בספינה 'לאדן'?, הרי כמה מאנשי ספינתי הם מוסלמים והם יבינו טוב יותר את מה שקורה שם. אני מקווה שכמאל קצין הקשר לא יפלוט בטעות שאני כאן."

– "כן, זה יסבך אותך בצרות." חייך ישראל.

מאזדה הרים את זרועו הימנית והקיש קוד על מתקן קטן. המתקן היה מן מכשיר קשר אישי, ניתן היה להזין בו קודים שונים שיועדו לאנשים ספציפיים. היות והוא לא רצה לחשוף את מיקומו, הועבר השידור אל כאמל כשדר קולי בלבד. השדר היה אמנם מקודד, אבל למודי נסיון מההיסטוריה, נקטו חלק ממפקדי הספינות באמצעי זהירות.

ההודעה הקולית הגיעה אל כאמל. אולם לא כאמל הוא זה שקבל את ההודעה. הייתה זו שאקטי העדינה והשקטה. היא ידעה שזו הודעה לכאמל. אך מה תאמר למפקדה? שאקטי ידעה שכאמל מצוי זה עתה על סיפונה של הספינה 'לאדן' ועל כן, שלחה הודעת מצוקה משלה אל המפקד מאזדה.

כאשר מאזדה פיענח את השדר, נעתקו המילים מפיו.

– "ישראל, נראה לי שזה באמת חוזר על עצמו. כאמל בגד באנשי ספינתי, הוא מצוי עתה על סיפונה של 'לאדן'. כנראה שהדברים החלו לקרות לפני שידעתי מזה משהו. בכל זאת שאקטי תועלה עכשיו בדרגה. בה לפחות אפשר לבטוח, אם כי אני פוחד מההשלכות. יש אצלי מוסלמים בספינה. מה אם האיסלם החדש – ישן הזה מגיע לספינה שלי?"

צ'ין הבינה שהמצב מורכב וכהרגלה בקודש, ידעה כיצד להפיק את המיטב ממצבים כאלה. ההשלכות של מפקדת ספינה אחרת שילדה כאן את בנה, הפיכה באותה ספינה ומתן מקלט למפקדת ולקצין הראשון שלה הייו מעין קו אדום שלא נחצה מאז נבנו הספינות. רק 200 שנה חלפו, וכנראה שהזכרון קצר מדי. צ'ין נשאה את עיניה השחורות לעבר כדור הארץ, אותו כדור שהסתיר בתוכו את הסוד הנורא מכל. היא נשמה כמה נשימות עמוקות להסדיר את הדופק והתמונה התבהרה. היא תצטרך לשתף את מאזדה הצעיר במידע על עיר כוורת. הם יצטרכו להזהיר את מי שהם יכולים. אולם כיצד תעשה זאת? כיצד תסביר לאנשי הספינות מה באמת קרה בכדור הארץ?

ובנתיים על סיפונה של הספינה 'לאדן' כאמל החל לספר את אשר קרה על סיפון הספינה 'יוהנסבורג'. כאמל היה שחצן במידה בולטת, בטחונו העצמי והכריזמה שלו הראו שיש על מי לסמוך. אולם אנשי 'לאדן' היו חשדניים. אחד מקציני הספינה 'לאדן' החל לקרוא בכרוז אל שאר יושבי הספינה:

– "הקשיבו, אנשי הספינה 'לאדן' הקרויה על שם השהיד אוסמה בין לאדן!! השהיד אשר הקריב את חייו למען אללה, מהיום אין לנו מפקדת, תח'ריר המופקרת הודחה היום מתפקידה, אשה ללא רעלה לא תעז לפקד על ספינתו של אללה. לא יהיה מפקד אחד בספינה כי אם מועצה. בספינה לא יהיו עוד החוקים של הפחדנים ההם. כל בני הלאומים האחרים מצטווים למסור לנו את הדרגות שלהם, רק מוסלמים המאמינים בכוחו של אללה יהיו קצינים וחוגרים. את התפקידים יאיישו גברים בלבד. רק במשק ובמרפאה נרשה לנשים להמשיך לשרת. הנשים תצטרכנה להתלבש בצניעות. מי שלא תהיה צנועה תידון לעונשים. ספרי קוראן יחולקו לכל מוסלמי. האחרים יהיו בשקט בזמן התפילות."

שאקטי השאירה את הערוץ של כאמל פתוח לכל מקרה על מנת שמאזדה יקבל דיוחח בזמן אמת. הדיווח שלה היה מקודד ובכל זאת, היא חששה לחייה. היא שמעה את הכרוז הקורא בספינה 'לאדן'. מאזדה, כמו שאקטי היה נסער. פניו הנאות נראו לפתע מבוגרות מכפי גילן האמיתי.

–  " חברים, אנחנו בצרות. הייתה הפיכה בספינה 'לאדן'. לתח'ריר אין לאן לחזור. עדיף שהיא תשאר כאן. אצלכם. אני חייב לחזור לספינה שלי, לוודא שאיש לא בגד בי, שלא יקרה שום רע לנאמנים לי. אה, כן, הם הנהיגו שם את חוקי האיסלם הקיצוני. מי שלא מוסלמי בספינה 'לאדן' נמצא כעת בסכנה של ממש."

– " אז צמריך לפנות כבר לספינות אחרות." אמרה צ'ין בשקט.

– "נראה לי שזה מה שצריך לעשות. וכמה שיותר מהר יותר טוב… אולי חלק מהספינות יקחו אליהן את האנשים הלא מוסלמים מהספינה 'לאדן'. את המשך הצעדים נקבע למועד מאוחר יותר." אמר ישראל.

מחלון הספינה 'אברהם אבינו' המשיך כדור הארץ לסוב על צירו, הנוף המפחיד הפך למפחיד הרבה יותר, הזוהר הכחול המסתורי, ענני האבק, ולמטה, למטה הייתה העיר שנותרה משרידי המין האנושי. ישראל חש שזה מעין מעגל קסמים של תקומה והרס. רק שהפעם, במצב הקיים, ידע המעגל עלול להשבר לתמיד. עיר כוורת לא תוכל לאכלס את יושבי הספינות ולהפך. הוא חשב על גודל המשימה שיטיל על רוברט ועל ארין. כי ישראל היה היחיד שידע מיהו באמת רוברט.

פרק 16 – ארם נהריים

המראות ממצרים לא היו קלים לעיכול וארין רצתה לשמוע בכל זאת עוד. המצרים חשבו שהנה יבוא השנוי אך במקום זה הם קבלו מהומות וקיצוניות. ארין תהתה למה זה קורה, אולי זה מין חוק טבע בלתי מוסבר של התנהגות המין האנושי. היא לא רצתה לקפוץ למסקנות בטרם תשמע או תבקר במדינה השנייה – סוריה.

רוברט החל לכווןא ת מכונת הזמן והזהיר את ארין.

– "יקירתי, אנחנו נכנסים עכשיו ללב התופת, את תראי מראות קשים, תגידי לי מתי זה באמת בלתי נסבל. אז נפסיק. אני לא רוצה לגרום לך סבל מיותר, יהיו מראות שלא יעזבו אותך."

– " הרי במצרים ראיתי נשים וילדים, צבא וכל השאר. אבל אם אתה אומר, אשתדל להיות חזקה."

המכונה הבהבה והייתה מוכנה לפעולה. רוברט התלבט לאיזו עיר בסוריה להגיע. האם לדמשק הבירה, לחומס, לחאמה או שמא לדרעא. הוא תהה כי הוא ידע שבכל הערים הללו המראות יהיו בלתי נסבלים, גם אם ארין לא תראה, הרי שהיא תריח, היא תריח את הבשר הנרקב, היא תבין, היא תשמע את הנשיא אסד. היא תדע. היא תדע שבאותו שלב לא יכלו לעשות כלום כדי לעצור את הזוועה. הוא לא ספר לה על מאזן הכוחות השברירי במזרח התיכון. הוא לא דבר על ארצות הברית שהחלה לדעוך לאחר שתי מלחמות ממושכות ודי מיותרות, הוא לא דבר על אירופה שהחלה לשקוע אל תוך משברים כלכליים קשים שלבסוף יביאו ביום מן הימים לקריעת האיחוד האירופי.

היעד שנבחר היה העיר חומס. מעוז המורדים.  הדבר הראשון שארין חשה היה האבק. לאחר מכן בא הריח הנוראי. והיא החלה לשמוע את זעקות הפצועים. הפצועים זעקו עד כאב, מתחננים לחיות, לנשום, יסורי התופת נמשכו לנצח מבחינתם, איש כמעט לא העז לעזור. אלה שניסו לעזור ידעו שאין הרבה סכוי ולמרות הכל היו כאלה שנחלצו לעיזרה. בתי החולים היו חסרי תועלת. כוחות הצבא איימו על הצוותים הרפואיים. חלק מהרופאים והאחים ברחו מבתי החולים עם מעט ציוד כדי לעזור למי שיכלו.

הרופא רכן מעל הילד הפצוע, הפצעים היו פצעי מוות. הרופא ידע שאפילו בבית החולים הילד לא יחזיק מעמד. הוא ידע שניתוח דחוף אולי היה עוזר, אולי. אימו של הילד שכבה לידו חסרת חיים. אביו היה מוטל בתנוחה שלא השאירה מקום לדמיון. האב נאנס לפני שהוצא להורג איבר מינו נכרת. הרופא מלמל תפילה חרישית לאללה. הוא התכופף ככל שיכול כי ידע שהצלפים מחכים על הגגות לכל תזוזה שהיא.

הרופא הזדחל בזהירות הלאה. הוא ראה פצועים סובלים וזועקים לעולם לעזרה. היא הייתה נערה נאה מאוד, החייל לא רחם עליה ולו במעט, הוא הפשיל את שמלתה בכוח, כשצעקה, החזיק בה בחוזקה, מוציא את איבר מינו ומבצע בה מעשה סדום. פניה היו קפואים. אל החייל החלו להצטרף חיילים נוספים, גופיהם החסונים גהרים מעל הנערה האומללה. חלקם צחקו, זעקו זעקות של עונג והיללו תוך כדי כך את הנשיא בשאר אל אסד. הנערה הייתה מותשת. היא הייתה כמו בובת סמרטוטים. הרופא השקיף מהפינה. הוא ידע מה עתידה של הנערה הזאת. ואכן הוא צדק. אחד מהחיילים שקודם אנס אותה שלף את הנשק וירה בה.

היא לא הייתה היחידה. כמה רחובות משם אשה הרה כרעה ללדת. לא היה מי שיושיט יד. בעלה ניסה לגייס כמה מחבריו לעזרה. שני גברים ואשה אחת עזבו את השלטים שבידיהם וניגשו לסייע לאשה. התינוק יצא אל אוויר העולם, הם חתכו את חבל הטבור וחיכו לבואה של השליה, אולם זה לא קרה. חייל גברתן ניגש אל האישה, האם הטריה, נטל את התינוק בידיו והטיח אותו אל הקיר הסמוך. התינוק לא שרד. האם צרחה מכאב. גברתן נוסף ירה בה. מה שהיה מחריד שלמרות שהיא גססה או הייתה מתה, החילים אנסו וביתרו את גופתה.

גורלם של אלה שסייעו בלידה לא שפר עליהם. אולם הפוגה של כרבע שעה בירי הספיקה לרופא הצעיר לגשת לאחד מהמפגינים ולחבוש את הפצע בידו, היד הטלטלה חסרת חיים. הרופא החליט לכרות את היד, הוא חיטא אותה באלכוהול, הוא ניסה לחשוב כיצד לקטוע את היד. לא היה לו זמן רב. הוא ידע שהירי יחודש בתוך זמן קצר. מבחינת השלטונות הפצועים לא היו בני אדם. הוא מצא מקל של אחד השלטים והחל לקטוע את היד. הפצוע נאנק מכאב. הרופא הרגיע אותו תוך כדי כך. וכעבור חמש דקות שנראו כנצח, היד נכרתה והרופא חבש את הגדם. הפצוע הזה היה מברי המזל. הוא והרופא המשיכו להתקדם לעבר עיירת גבול כלשהי.

ארין חשה מחנק בגרונה. הקולות היו רמים מדי, הריח היה זוועתי מכדי לעמוד בו. רוברט היה קפוא במקום.

ארין לחשה בשקט

– "בוא נלך מכאן, נלך מכאן…. לא יכולה.. לא יכולה…"

רוברט הקפוא ניעור לתחיה ובתנועה מכאנית לחץ על הכפתור ששגר אותם בחזרה לעיר כוורת.

הם חשו את הקרקע המוכרת של עיר כוורת. ארין לא הייתה צריכה הסבר נוסף על גורל האזרחים הסורים. היא החלה לגמוע מים תוך כדי בכי. רוברט חיבק אותה. הוא ידע שפעם סוריה הייתה ארם נהריים ארץ רחבת ידיים, ארץ שהיה בה כתר ארם צובא. מקום נדיר, מקום שהיווה השראה לתלמוד ולספרים אחרים. הוא תהה הכיצד הפכה ארם לסוריה המדממת. הוא ראה איך שוב העולם עומד מנגד ומניח לאזרחים חפים מפשע לשלם את המחיר, הוא ידע מדוע, אך זה לא הקל עליו. הוא הביט אל עבר נקודה כלשהי במקום בו היה. ארין הייתה חבוקה בידיו. 

– "ארין, הבנת איך הגענו לכאן??"

– "כן, הבנתי. אל תקח אותי במכונת הזמן הזאת לשום מקום, אני מעדיפה לשמוע את מה שקרה בהמשך, זה כבר היה יותר מדי. באמת, יש לי בחילה."

– "כן, המצב רק הלך והחמיר בסוריה. ולא רק שם. למעשה זו הייתה סוג של תגובת שרשרת. קשה להבין איך לא עצרו את זה בזמן אבל תמיד אנשים חכמים רק לאחר מעשה."

רוברט לא ידע שהרחק למעלה ממנו, בספינת החלל 'אברהם אבינו' החל ישראל המפקד לעכל את ההשלכות של בואה של תח'ריר לספינתו. הוא שקל בדעתו לאיזו ספינה לשלוח שדר. תח'ריר נרדמה וצ'ין רכנה לעברה ולקחה אותה בעדינות לחדרה שלה. מועלם המשיך להביט על כדור הארץ. הם חלפו בדיוק בנקודה שבה פעם שכנה המדינה ההיא – ארם, ארם נהריים היא סוריה.

Bashar El-Assad

He is simply mad bad man – The doctor for terror

פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

Nosterdamus

The Man, The Book and THE History

 

 

פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.

 

פרק שמיני – בין שני עולמות

ארין נעמדה ליד בליטה יציבה מספיק כשידו של רוברט תמכה בה. היא רצתה להמשיך ולחוש במגעו. לקח לה זמן להסדיר את נשימתה. רעידת האדמה הזאת הייתה ארוכה ורצינית. היא חשה את המתיחות אצל רוברט ורצתה להישאר עימו. משהו בתוכה אמר לה לנסות ולשלוט ברוחה ולא לשאול שאלות, וכאלה היו לה לרוב. היא הופתעה מהסיפור על העם הזה שסבל כל כך. בחלק מהכתבים שהיא ניתחה במרכז המידע היו איזכורים לעם הזה בעיקר בכתבים מסויימים, ואילו באחרים לא. היא הבינה שכעת זה ממש לא הזמן לשאול את רוברט על העם הזה.

רוברט מצידו ידע שהוא לא יוכל לשלוח את ארין בצורה כזו בחזרה לעיר כוורת. רק לפני יומיים ראה את פניה של הקצינה המספינה 'אברהם אבינו' האם ישראל יהיה המום כשיראה, לראשונה בחייו, אזרחית ששרדה בעיר כוורת? הוא ידע שאין לו ברירה. רעידת אדמה מחייבת התערבות מלמעלה. הוא ידע שהפעם רעידת האדמה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום נזק לעיר כוורת. אם כן, הפור נפל.

הוא חיכה שנשימתה של ארין תחזור לקצב הרגיל שלה. הוא הניח את ידו על המשטח המוכר ששידר שדרים לספינה 'אברהם אבינו', הוא קרא לארין לבוא אליו. היא הופתעה מעוצמת הבוהק של הקרן ששידרה את האות.

היא הייתה כעת בין שני עולמות, משהו בתוכה אמר לה זאת. הקרן הבוהקת העבירה אותה עם רוברט אל מקום זר עוד יותר ממשכנו של רוברט. היא חשה במשטחי המתכת הלא מוכרים ושמעה היטב את הד המאוורר. פעימות המנוע הגיעו לאזניה סדורות כמו פעימות הלב האנושי כמעט. הכל היה מכאני ועדין אבל היו כאן גם אנשים. ריחם היה שונה. התדר שלהם היה אחר. היא ניסתה לעכל את כמות המידע הזאת.

אל החדר נכנס ישראל. עיניו הביטו בידידו משכבר הימים. אם הוא בא בעצמו דרך הקרן כנראה שקרה משהו שדרש זאת. אולם ישראל לא היה מוכן לאשה הצעירה שהגיעה יחד עם רוברט. היא נראתה כמעט רגילה. הוא נמנע מליצור איתה קשר עין, אף שבירכתי מוחו ידע שהיא לא רואה אותו, הוא השפיל מבט אל ידיה העדינות של ארין ונתקל בקרום השחייה שלה. הוא רצה להפטיר קללה עסיסית ולטלטל את רוברט ולשאול אותו מה בדיוק קרה.

– "רוברט, מה קרה?? מה קרה??" ישראל ניסה לשווא להשתלט על החרדה שבקולו.

– "ישראל, היות ורק לספינה שלך יש קשר ישיר איתי, לאן אלך? חוץ מזה, תכיר את ארין. היא ממרכז המידע. כך שחלק מהדברים שאני מביא לך עוברים דרך ידיה" רוברט התנשם מהתרגשות.

ישראל ניסה לשלוט בעצמו ונאנח שהוא לא למד לעשות מדיטציה יחד עם צ'ין.

– "ישראל, האדמה בעיר כוורת רעדה היום. ארין באה איתי.. כי… כי היא הייתה אצלי בזמן שזה קרה."

– "בסדר, רוברט, באיזו עוצמה הייתה רעידת האדמה… רגע חכה שניה, אקרא לצ'ין שתעדכן אותי טוב יותר"

אולם במקום צ'ין עמד שם דווקא בראיין הקצין השני שהיה אחראי על ניטור רמות הקרינה, מזג האוויר שאר נתונים מכדור הארץ. ישראל ידע שאם צ'ין הייתה המומה מנושא עיר כוורת מעניין מה תהא תגובתו של בראיין. בראיין ניסה לשלוט במבוכה שחש. אולם כמי שניטר את הנתונים מכדור הארץ, הוא לא הופתע כמו רבים אחרים מקיומה של עיר כוורת. למרות המראה המטעה שלו הוא היה איש רציני. הוא אולי אהב לדבר בלי סוף, אבל בהחלט ניתן היה לסמוך עליו.

– "ישראל, זה רציני עוצמת רעידת האדמה היא 8.1 בסולם ריכטר!! כבר זמן רב לא הייתה רעידה בעוצמה כזאת בכדור הארץ. מרכז הרעש אממ.. השבר הסורי אפריקני, איפה שהיה פעם המקום הנמוך ביותר."

– " ים המלח, איפה שהייתה פעם המדינה שלי. בראיין מה רמת הקרינה באיזור הזה?"

– " ישראל, עוצמת הקרינה שם עדיין גבוהה מאוד. זה אחד המקומות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מה… מהמלחמה הזאת" בראיין ניסה לשוות לעצמו שליטה עצמית. הוא ידע אחרי ככלות הכל כמה חשוב המקום הזה לישראל ולרוב יושבי הספינה 'אברהם אבינו'.

ארין העדיפה לשתוק ולהקשיב לדוברים. היא הבינה שהם נרגשים מאוד. כשהוזכר השבר הסורי אפריקני היא ידעה שזה אזור מסוכן. משהו בתוכה אמר לה שזה קשור לסיפור שהחל רוברט לספר לה.

ישראל הביט על ארין סמוק מבושה. הכיצד לא הציע לעלמה משהו לשתות. הוא תהה לאן נעלמו נימוסי הכנסת האורחים שלו. אולם בראיין החל לנהל שיחה עם ארין.

– " שלום לך, קוראים לי בראיין ואני הקצין השני בספינה הזאת.. עזבי את העובדה שיש לה שם קצת משונה.. אבל את בטח צמאה, מה תשתי??" גם בראיין נמנע מיצירת קשר עין עם ארין. היא חשה את מבוכת אנשי הספינה לראות אותה. היא הגיעה למסקנה שהם כמעט לא ידעו.

– "אה, קוראים לי ארין, בראיין אשתה משהו קר…"

היא לקחה בזהירות את כוס המשקה הצונן. היא לא הייתה שונה בהרבה מכמה מהכוסות בעיר כוורת. אבל למה, למה, למה היא נותרה על עיר כוורת בעוד הספינה הזאת קיימת והם עוקבים אחרי מה שקורה בכדור הארץ? כדור הארץ. זה בעצם השם של כוכב הלכת הזה. הם ידעו בספינה הזאת, רוברט, היא  החלה להבין את בדידותו של רוברט. התפקיד שלו, האדישות של תושבי עיר כוורת, הבדידות בה חי, המקום המוזר הזה. חלקי הפאזל החלו להתבהר.

רוברט ניסה לא להתרגש. בתוך יומיים נחשפו דברים שנשמרו בסוד 200 שנה. 200 שנים של בדידות וכאב. שני עולמות שהיו לאחד. עולם שהיה פעם והפך לתל חורבות. ארין תצטרך לשמוע את כל הסיפור, את כל הסיפור. הוא הסית את עיניו מישראל ומבראיין. הוא ידע שרק אדם אחד בספינה הזו חש את כאבו. ארין.

 

פרק חמישי – מעבר

ארין חשבה שהיא קרובה להתעלפות, אולם האיש היה עדין ובלתי מזיק בעליל. 

– "אני פ… פ… פחדתי ממך, אבל יש לי פה צילום של מה שאתה רוצה" ארין נשנקה.

הוא חייך למרות שידע שהיא לא רואה. הוא השתדל לנשום נשימות עמוקות, מה שגרם לארין להירגע.

– "נעים מאוד, אני רוברט ואין לך מה לפחד ממני, הייתי רוצה להראות לך משהו. אמ… את עושה עבודה טובה במרכז המידע. את יכולה להיות רגועה, את לא היחידה שמתרגשת כאן. חוץ מזה נראה לי שעמיתך לעבודה ידאג לך"

– "סמוך על אחיה, הוא בטח שתה קפה וכרגע הוא מחפש אותי. אל תדאג. באמת, אני אלך איתך. קח בחשבון שאני לא זריזה במיוחד"

ואכן אחיה הציץ וראה שארין לא חוששת מהאיש הזה. הוא חשב שהיא קצת פזיזה אבל לא יהיה מזיק לגלות מיהו האיש. גם כך ארין עבדה קשה ולא יזיק לה יום קצר יותר בעבודה. אולי היא תבוא עם חדשות מרעישות. הוא חשב פחות על שבט המאיה אלא יותר על האיש המוזר. הוא הניח לארין ללכת עם האיש הזה. הוא נאנח קלות וחזר לעבוד על שרידים אחרים.

להמשיך לקרוא