פרק 19 – רוברט

ארין ניסתה לחזור לעבודה הסדירה במרכז המידע, היא עשתה מאמצי על להסתיר מאחיה ומכל השאר את שעבר עליה. אחיה אולי לא שאל בגלוי מה עובר עליה, אך הוא חש שמשהו שונה עובר על החברה שלו לעבודה. למרות שספרו של נוסטרדמוס שוחזר בהצלחה מרשימה, ארין לא הראתה התלהבות כבעבר. אחיה אמנם היה שקוע במערכת היחסים שפרחה עם ההיסטוריונית הזעירה, מאז רעידת האדמה דרכם לא נפרדה, נהפוך הוא. אחיה חש שיש מישהי שבאמת מעריכה אותו. ובכל זאת, ארין הייתה חלק ממרכז המידע.

הוא היה צריך לאזור אומץ ולשאול את ארין מה קורה לה. הוא אולי היה הססן, אבל כשחשב על משהו הוא לא וויתר בקלות. וארין הייתה ידיה טובה ויקרה. כך שהוא חיכה להפסקת הבוקר. 

– "שלום למתבודדת הקטנה שלי."

– "אוי, אחיה, עזבת לרגע את החברה היקרה שלך ובאת לראות מה איתי, יפה מצידך."

– "ארין, מספיק עם הציניות. אני אוהב אותה, אוהב זאת לא מילה, קשה לי להסביר לך מה עברנו כשפירשנו יחד את הספר הענקי הזה, ובכל זאת, ארין – את עדיין ידידה טובה שלי…"

– "ואני לא מקלה עליך, מה?"

– "בואי נגיד בכנות שלא. משהו קורה לך וזה באמת לא קשור למערכת היחסים שלי. אני מרגיש שמשהו קרה לך. ארין, בבקשה אל תנסי להסתיר, לפחות תהיי כנה."

– "משהו אכן קרה לי. האמת? חשבתי שאם אספר לך זה יקל עלי. אבל במחשבה שניה, יהיה לך קשה לקבל חלק ממה שאני הולכת לומר לך."

– "זה קשור לאיש הזה, נכון?"

– "כן. זה קשור אליו. ואגב, אחיה, יש לו שם. קוראים לו רוברט. הוא היה כאן מי יודע כמה זמן, לבד, אף אחד לא שם לב אליו."

– "מוזר, מעולם לא אמרו לי שיש לו שם. נתתי לו דברים שמצאנו וזה הכל. ואם אני חושב על זה היינו די אטומים."

– "בדיוק. אחיה, כולם התרחקו ממנו, הוא שונה מאיתנו. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אבל אני התקרבתי אליו. ומה שאני יודעת עכשיו, מה שאני יודעת עכשיו פשוט לא נותן לי לעזוב אותו לבד."

אחיה וארין צעדו זה ליד זו והחלו להתרחק ממרכז המידע. ארין ידעה שאולי זו טעות אבל היא הבחינה שאחיה והיא לא לבד. רוברט היה שם. על פניו הייתה הבעה מוזרה. ארין לא ראתה את פניו אך הבחינה במשהו שונה. היא שכחה שאחיה לידה וגם לא היה אכפת לה עוד.

– "ארין, זה בסדר שהוא כאן. זה בסדר, נראה לי שבקרוב כולם יצטרכו להיות כאן."

– "רוברט, מה קרה??"

– "נראה לי שבכל זאת אחיה ואת תבואו איתי. קרו כמה דברים מדאיגים. וכרגע לא נראה לי שבעיר כוורת מוכנים לחדשות."

לא היה צריך לומר יותר מדי כדי שאחיה וארין ילכו בעקבות רוברט. אחיה היה המום ממקום משכנו של רוברט. הוא סקר את המתקנים שהיו שם. המילים כמו קפאו על פיו. הרי הוא עבד במרכז המידע כדי למצוא פריטים ורמזים על מה שהיה כאן לפני והנה הוא ניצב במקום עם מראה עתידני, מקום שבו אפשר היה לחסוך עבודה, מקום שהיה יכול להיות התחלה טובה יותר לעיר כוורת. אגרופיו נקמצו באופן כמעט לא מורגש. הוא חש מרומה. אולם ידה של ארין נחה על ידו המאוגרפת.

– "אני מבין למה אתה כועס. אבל תן לי לפחות להסביר."

– "אתה גם קורא מחשבות???"

– "לא, אבל זה מובן, אתם עובדים די קשה שם במרכז המידע הזה. המצב ההתחלתי של המקום הזה היה יותר קשה. באמת."

– "אז בעצם אנחנו מביאים לך סתם דברים שאתה יודע עליהם??"

– "לא! אני לא יודע על מרבית הדברים, גיליתם כאן הרבה דברים. ומה שהכי מוזר, עשיתם את זה בזמן קצר מאוד. אילו רק הייתם יודעים כמה זמן לקח לפתח את הרעיונות והדברים הללו בפועל, הייתם מבינים שעיר כוורת היא סוג של נס."

– "כן, רובינו בהחלט נראים כמו נס, נס שאנחנו חיים בכלל איך שאנחנו חיים."

אחיה לא היה מסוגל להסתיר את זעמו. את הכאב האישי שלו. על זה שרבים מתושבי עיר כוורת לא יכלו להביא ילדים לעולם, על זה שרובם היו בעלי מום. הוא לא היה מסוגל לשתוק. הוא ידע שהוא מתחתן בקרוב והוא לא יודע מה יעלה בגורל הילד או הילדה שיהיו לו.

אולם רוברט לא כעס. הוא הבין. הרי הוא היה הנטע הזר האמיתי בעיר כוורת. וארין השלווה כל כך, הסקרנית כל כך, הלהוטה, זו שהבינה את הכל לפני שאמר מילה. לא כולם היו כמוה. לא כולם חשו את מה שהיא חשה כלפיו. כן, לא כולם אהבו אותו. למעשה די התעלמו מקיומו בעיר כוורת. 

רוברט ידע שמה שישבור את הקרח בינו לבין אחיה תהיה האמת.

הוא ניגש למקום שארין הכירה טוב כל כך. מכונת הזמן.

– "ארין ואחיה, אין לי ברירה… אבל כדאי שתדעו מי אני בכלל. כי המצב מורכב אפילו בשבילי. ארין קרו כמה דברים… ואת צריכה לדעת את האמת וטוב שהוא כאן איתך."

מכונת הזמן הובילה אותם למקום חשוך מאוד, למעבדה שדמתה כמעט לחלוטין לחדר בו הם היו כעת. לקח לשלושתם זמן להתרגל לתאורה העמומה. והם האזינו לשיחה שנערכה בין שני אנשים גבר ואשה. הגבר נראה מרשים מאוד, צלקת עיטרה את פניו, שערו האפור היה סתור משהו, עיניו היו מצועפות. היא הייתה קצת משונה, הבעת פניה הייתה נחושה, גופה העגלגל הסתיר מכל רואיה את יופיה המיוחד. היא הייתה צעירה ממנו אבל ידעה בבירור שהוא והיא צריכים להיות כאן ועכשיו.

– "אז אתה עדיין חושב שצריך לעשות את זה?"

– "תראי, איזו ברירה יש לנו? הגזירות הולכות ונעשות בלתי נסבלות מיום ליום. בקרוב אפילו יהיה מסוכן להיפגש כאן."

– "כן, שכחתי, אני לא נשואה, לא במקום הנכון. אני בעצם צריכה להתחבא עם שאר הנשים."

– "זה מעצבן אותי גם כן. לי אסור להסתובב חופשי בגלל שלא חתמתי על כתב האמנה הטפשי ההוא."

– "כן. וצריך לעשות את זה. כן, אני אהיה 'אבא' ואת תהיי 'אמא'."

– "ואיך לא יראו את זה?? הרי בשלב מסוים…."

הוא הצביע על המתקן שהיה בחדר, היה זה מיכל שדימה מעין רחם. היו שם צנטריפוגות ומכשירים רפואיים.

– "בוא הנה, כבר שנים שלא עשו את זה, IVF, הם אומרים שזה נגד אלוהים."

– "כשאלוהים יסביר לי למה הולכים להרוס את הכוכב הזה, אני אקשיב לו!!"

– "אני בצד שלך… ואני כועסת כמוך בדיוק. ואני יודעת שאין לנו זמן… והאמן לי או לא, אבל אני מוכנה לזה יותר מכל דבר אחר בחיים הללו."

– "אין לנו זמן. אנחנו צריכים לעשות את זה היום. את תצטרכי לשכב כאן ואני אהיה לידך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ובעולם המטורף הזה, אין לנו שום אפשרות."

– "כן, זה נשמע כל כך טכני, אבל אני מוכנה. אני יודעת שמה שזה לא יהיה בן או בת…. הם ישארו כאן גם אחרי הטירוף הזה. אז נראה לי ש… טוב… בעצם, נהיה אחד ליד השניה."

הם פרסו מזרן רך ונעים. והחלו לתנות אהבים. הוא ליטף אותה והיא נענתה כמע מיד, הייתה זו אהבת אמת, אם כי זה היה צריך להקטע באמצע האקט. בשלב כלשהו הוא שלף צינורית ארוכה ושם בצלחת את הנוזל הלבן יחד עם מה ששאב במזרק. הם המשיכו לאחר מעשה להיות חבוקים בצוותא, בפעם הבאה הם שוב תינו אהבים אך מבלי להפסיק להליך הזה. החיבור בניהם היה כן ואמיתי, פינה של שפיות במקום שאבד קנה מידה של אנושיות.

לאחר מכן מנומנמים קמעה הם ניגבו את עצמם, מבלי להשאיר סימן שאי פעם היו יחד. היא יצאה ראשונה. הוא חיכה. הצלחת נחה לה. הוא החל בהליך ההפריה. לפחות עובר אחד היה צריך לשרוד. הוא הפריד את מה שהיה בצלחת למספר צלחות. הוא יבוא לשם עוד ארבעה ימים לראות מה קרה. קול מרוחק רימז לו שהוא צריך לסיים.

רוברט, ארין ואחיה היו קצת מופתעים ממה שראו. הכנת תינוק במעבדה, זוג שאוהב כנגד כל הסיכויים. ארין ידעה קצת יותר ממה שידע אחיה ובכל זאת, האם אלה היו הוריו של רוברט?? היא לא הייתה צריכה לשאול . מכונת הזמן פעמה קמעה והביאה אותם לנקודת הזמן הבאה.

היה זה כמה ימים לאחר מועד ההפריה. הוא והיא שוב היו שם בחדר. משום מה שניהם נראו מתוחים.

– "תראי, זה רק הולך ומחמיר. לא יודע מה הם יעשו בהמשך."

– "לא יודע?? מה על הספינות הללו?? הרי בנו ספינות. כל מי שבמחתרת יודע על הספינות הללו."

– "כן, רק נראה מי צומח כאן… כי מי שזה לא יהיה הוא או היא…"

– "הוא או היא יצטרכו להסביר למה שישאר כאן אחרינו מה קרה, בהנחה שישאר משהו."

– "היי, בואי!! יש לנו לוחם אמיץ כאן!! הוא נורא קטן, אבל בהדרגה תהליך הגדילה שלו יואט. אל תדאגי הוא יהיה אנושי לגמרי."

– "אני לא יודעת מה לומר עליך משוגע נועז שלי… אז אני אמא עכשיו??"

– "כן, אנחנו הורים של זה שישאר… ניתן לו שם סמלי. רוברט."

– "כן, ברור – רק אני לא יודעת מי יבין את הבדיחה. מזל שלא נתת לו את שם המשפחה, אופנהיימר…."

– "זה שישאר, כמה עצוב להשאיר אותו כך לבד. בעולם מטורף."

– "אני לא צריך להזכיר לך, המעבדה הזאת מוגנת מכל סוג קרינה שהוא, מכל הדף. הוא יגדל ברחם הזה. נכון שזה לא בדיוק מלון חמישה כוכבים, אבל זה יהיה הבית שלו."

– "כך שכל המכשירים שפתחנו כאן.. הולכים לעזור לו? איזו טיפשה אני, הרי הברחנו לכאן טכנולוגיות שהיו מוציאות את אנשי המשטר מדעתם. בעיקר המתקן החביב הזה. מכונת הזמן, וקרן השיגור. אולי אני רגשנית, אבל אני מקווה שאי שם בעתיד, הוא לא יהיה לבד…"

– "הו, הוא לא יהיה לבד. אני מקווה לפחות בשבילו. הוא אולי יהיה קצת שונה אבל הוא יוכל… הוא יוכל להתרבות."

– "ישראל, אנחנו צריכים ללכת, אני פוחדת שעוד שעה הכל יהיה לחינם."

– "את צודקת, את צודקת, אני רוצה להאמין שהוא ישאר באמת, מיוחד ומתוק, הילד שלי ושלך… אהובה שלי."

ארין רעדה, היא ידעה שזה הסיפור שלו.

– "רוברט, לא אכפת לי מי אתה, אני… לא אשאיר אותך לבד… "

אחיה היה המום מכדי לדבר. רוברט נגע בארין ברכות שאמרה יותר מכל תודה.

Robert Oppenheimer's deadly toy – Patrick Duffy 1980, ENOLA GAY

"Robert Oppenheimer's deadly toy"

 

 

פרק אחד עשר – ככר החופש

תח'ריר כשלה אל עבר חדרו של ישראל, מושפלת יותר מאי פעם. היא לא יכלה לרסן את הסגן הקנאי שלה. מועלם נלווה אליה ודש הבגד שלו היה קרוע. על החולצה היה כיתוב בערבית. תח'ריר לא העזה לשאת את עיניה לעבר הקצין שהיה לצידה. היא ידעה מה היה כתוב על החולצה הקרועה ואיך התנהל המאבק בספינה. היא רק רצתה זמן, להסדיר מעט את נשימתה ולספר על כך. אולם הייתה זו דווקא צ'ין שניעורה לחיים ועזרה לתח'ררי ולמועלם למצוא מקום נוח. היא חשבה לרגע מה היה קורה אילו הם היו נפגשים עם רוברט וארין ונוסעים במכונת הזמן. 

בראיין לא אמר מילה על המפקדת הפצועה שמכל ספינות החלל בחרה דווקא בספינה הזו. אולי היה בזה משהו סימלי חשב בינו לבינו, מנסה לא להראות את האירוניה או הפרדוקס. הוא היה מודע עד מאוד שכעת זה באמת לא זמן לבדיחות. הוא רצה לצאת מהחדר, יותר מדי דברים סחררו אותו, מה גם שהוא חש כאילו יש לו ריח של גז חרדל. בכל זאת הוא החליט להשאר בחדרו של המפקד. הייתה לו תחושת בטן מוזרה, אגב כך משש את כרסו הקטנה. היא תמיד הייתה שם, הכרס הזאת , רק למה דווקא עכשיו זה מפריע לו? צ'ין בחנה אותו בקפדנות.

– "תח'ריר, יש משהו שאפשר לעשות למענך?" שאל ישראל את השאלה המובנת מאליה.

– "או, זה סיפור ארוך ישראל. אחמד לא אהב שהספינה שלי שומרת על קשר עם ספינה שלכם. הוא לא הבין שזה בקשר למידע, שזה הקשר שהבטחנו לשמור, שזה באמת לא קשור לרעלות ושאר כיסויי גוף, הוא לא הבין. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר ברגע שאחמד החל לרכז קבוצה של קנאים. להחזיר אותם למקורות. ואני חשתי בושה. הרגשתי רע עם זה. כל פעם אחמד וחבריו באו עם הוראות מוזרות ומקוממות יותר ויותר…."

– "אחמד לא אהב שבספינה שלו יש… איך הוא קרא לזה??? יהוד.. יהוד…" מילמל מועלם.

מועלם הזכיר נקודה כאובת. רבות מהספינות שנבנו לא רצו יהודים על סיפונן, לעיתים זה היה כרוך בסיכון חיים של ממש. משפחות יהודיות ופרו ישראליות אחרות היו מוקצות. רבים ידעו שיום פקודה קרב ולא רצו לכבות את הגחלת, כך שהיו אנשים שלקחו סיכון. כך הוגנבה משפחתו המקורית של מועלם לספינה לאדן כמו גם משפחות אחרות. אבות נקרעו מילדיהם, מפצירים בהם בכל לשון של בקשה להיות גאים במי שהם. כך היו גם כמה אימהות אמיצות לא פחות, כי הרי לנשים בימים ההם לא הייתה אפשרות לצאת החוצה. כך שבנות הוגנבו בחשאי לתוך הספינות שנבנו. הספינה האחרונה שנבנתה הייתה 'אברהם אבינו'. היא הייתה גם האחרונה שהמריאה. מרבית אנשי הצוות שלה היו יהודים, ישראלים או אוהדי ישראל. צוות הספינה ידע שבספינות האחרות קיימים כמה אנשי צוות חריגים שכאלה. הם לא תיארו לעצמם שיחלפו רק 200 שנה והשינאה תוצת מחדש.

צ'ין ובראיין הסתובבו סביב שני אנשי הצוות של הספינה 'לאדן' כמו זוג אחיות רחמניות, מנקים את הפצעים, מציעים מיני מזון מרגיע ומשקה חם.

– "תח'ריר, השם שלך. הוא סמלי את יודעת?"

– "ואיך לא אדע?? הרי אחת הכיכרות הידועות לשמצה בהיסטוריה נשאה את שמי. תח'ריר זה חופש, אבל מה שקרה שם בכיכר היה ההיפך מזה ומוזר שאחמד שכח את זה כל כך מהר. אה, כן, הוא אמר לי שאני מבזה את הככר הזו."

ישראל החל לקום לעבר מכונת הזמן. תח'ריר חייכה חיוך קפוא כשהוא רמז לה ולמועלם לבוא עימו. בראיין הצטרף בלית ברירה. הפעם ישראל עמד מול המכונה והחל לבדוק תאריכים. הוא כיוון לשנת 2012. למדינה בשם מצרים. הוא נאנח קלות. הוא ידע שאת המראה הזה לא ישכחו במהרה וטוב שכך. הם התקבצו סביבו בלי לשאול שאלות מיותרות. מופתעים מחד ונרגשים מאידך.

הככר בקהיר הייתה עמוסה אנשים. כבר היה פרלמנט חדש במצרים אך ההמונים לא היו מרוצים. הם רצו לראות את הנשיא המודח תלוי בככר העיר. מצבו הבריאותי של הנשיא לא היווה בעיה מבחינתם, הם רצו אותו מת ויהי מה. בככר התנוססו דגלים וכרזות בכתב מסולסל. תח'ריר החלה לקרוא את הכתוב. היא שמה לב שההמון אולי עושה רעש אבל משהו מגן עליה. היא חשבה שהיא בת מזל. היא הביטה סביב להתמקד על נקודה כלשהי. לא חלף זמן רב והיא ראתה את הנשים עטויות שחורים, מהללות את אללה ומנאצות את הנשיא המודח. לא רחוק מהן היו כוחות צבא. אולם במרחק לא רב משם החלה מהומה. תומכי הנשיא ומפגינים החלו להתלהם. לא חלף זמן רב והככר נמלאה בגז מדמיע, צעקות, צרחות כאב וגם היו שם כמה הרוגים. מועלם שמע את הקריאות הבלתי מתפשרות "מוות ליהודים, מוות לישראל" , "אללה הוא אכבר, אין אלוהים מלבד אללה" הקריאות נקטעו לעיתים אך הקצב שלהן הפעים את ההמונים שהמשיכו לקרוא, לגדף ואף החלו להתעמת עם כוחות הבטחון.

תח'ריר חשה שאין לה אוויר, בראיין ההי חיוור כמת, ישראל לחץ על הכפתור, קרן האור שילחה אותם בחזרה.

הם היו על סיפונה של 'אברהם אבינו'. 

בראיין יצא במהירות מחדרו של המפקד, הוא חש בחילה עזה, הלם ולחץ בחזה. הוא לא הספיק ללכת מרחק גדול, כאב חד פילח את גופו. הוא נאנק. 

צ'ין תהתה לאן יצא הקצין. הוא נראה חיוור. היא יצאה מחדרו של ישראל ובמסדרון ראתה את בראיין שרוע על הרצפה מתפתל בכאביו. לא היה לה יותר מדי זמן. היא הזמינה את צוות המרפאה. היא הלכה עם אנשי הרפואה שנשאו את בראיין על אלונקה. היא חשבה בעצב שאולי הקצין הזה רגיש מדי, רגיש מדי למסעות כאלה. טוב יהיה אם יתרכז באמת בקרינה, רעידות אדמה וכדומה. כנראה שהארועים ההיסטוריים הללו העיקו עליו. הם הגיעו לחדר הטיפולים ושם נשארה צ'ין לשבת ליד מיטתו של בראיין. 

מועלם החל לקרוא את הכתובת שהייתה על זרועו, איפה שנקרעה החולצה "מוות לישראל, מוות ליהודים" הוא חש ש – 200 שנה הן אולי מעט זמן לשכך שינאה בקנה מידה כה גדול. בעיקר לאחר מה שראה בככר ההיא. ככר החופש.

פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.