פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

Nosterdamus

The Man, The Book and THE History