פרק עשרים ואחת – האבן השחורה

נראה היה שמשהו עומד לקרות, אי אפשר היה להסביר את זה אחרת. נראה כי בעיר כוורת חשו בכל זאת במין אדוות של מתח שהולך ומצטבר כלפי מעלה. איש לא ידע איך להסביר את מה שהחל כשמועה והפך לעובדה מוגמרת.  תושבי עיר כוורת מעולם לא היו לבד. היו אחרים שנותרו. כדור הארץ פרח פעם ועתה שוב הכל ניצב על פרשת דרכים.

עלי וחבריו, החלו לקבל את התשדורות מהחלל. עלי גילה את הנושא די במקרה. בעודו מעיין בספר הכתוב באותיות מסולסלות. הוא נתקל באזכור של האבן השחורה, האמת שהוא שקל תחילה להיעזר בחברתו פאטמה, אך כשהביט בה בעת ארוחת הצהרים חש בחילה עזה. פאטמה הייתה בעלת מום והוא לא. הוא חש שהיא מן פשרה ארורה. הרי בנות רבות נעצו בו מבטים מורעבים. מדוע לו מישהי כמוה. מה גם שהוא לא רצה שהיא תדע על הסוד שלו. הספר היה מן משהו סודי שהלך ותפס מקום בחייו.

הכריזמה של עלי איפשרה לא לאסוף סביבו אנשים. הם הקשיבו לו. חלקם היו חסרי חוט שדרה, חלקם הוקסמו מדבריו ואחרים רק רצו לראות מה יש לו לחדש. לא היה קשה לעלי לשכנע ביום אחד את אחיה לתת לו להיכנס למרכז המידע, הרי שם נמצאים הדברים החשובים באמת. עלי רמז לשניים מחבריו לבוא איתו למקרה שיתעוררו בעיות, אולם היות ופאטמה הייתה חברתה של ארין לא היה בדבר צורך. זה היה קל מדי. במרכז המידע הוא מצא את השריד של האבן השחורה.

על האבן השחורה היה כתוב בספר שאותו קרא כמעט בכל זמן שיכול היה לעשות זאת. והנה כאן מונח לפניו שריד שלה. של האבן המרובעת שאליה נמשכו כה רבים. הוא שקע בחלום מוזר, העיר מכה ניצבה לפניו. חמה והומת אדם. והימים ימי החאג', ימי העליה לרגל, היו אלה ימים חמים הוא היה עם כולם עטוף כמותם בגלימות הלבנות. הוא הלך כמוהם סחור סחור סביב האבן וקרא לאללה. הוא ידע כמוהם שאללה כביר ונורא, שאללה מבקש מהם להיות מוסלמים אדוקים, הוא ראה את פניהם של האנשים, רובם בהחלט נראו כמוהו. שחומי עור, חלקם נראו שונים אך הם לא נשאו את המומים המחרידים של תושבי עיר כוורת.

למרות שהיה חם, הוא חש התעלות. הוא הביט בהערצה באבן שממנה גירש הנביא מוחמד את האלילים ויסד בה את הדת הגדולה, הוא ראה על המסגד הסמוך את האותיות המסולסלות. כולם היו אחים. אחים ואוהבים. לפתע הוא חש את היד שנסגרה עליו… הוא ראה למול עיניו את מפקדה החדש של הספינה "לאדן". המפקד אמר לו:

– "ברוך תהיה כאן אחי, הרי אני מצווה עליך להביא את הבשורה לחבריך שלמטה, בקרוב שחר חדש יעלה על העולם שלכם"

– "מה? לא ידענו אפילו שאתם נמצאים.." אמר עלי עיניו השחורות תרו אחר קווי המתאר של הספינה, היא בהחלט לא דמתה לעיר כוורת.

– "ברור שלא ידעתם עלינו, ילד טיפש, לא רצינו שתדעו, רצינו שתגלו את האמת, אם כי נראה לי שבמרכז המידע שלכם מעדיפים שקרים" אמר המפקד בבוטות לעלי ההמום.

– "רגע, מה קרה? מה גרם לעולם שלנו להפוך למה שהוא היום?"

– "הו, על זה עלי אתחיל לשלוח לך ולחבריך מסרים. אתם תלמדו את האמת."

– "האמת? אל תגיד לי שכולם בעיר הזאת שקרנים"

– " לא, הם לא שקרנים, תושבי העיר שלך, לפחות רובם, אמיצים מאוד. שרדתם בניגוד למה שחשבנו. רק שאתה מבין, התמונה מורכבת ויקח לנו זמן לספר את האמת"

– "מעניין. אם כך בכל פעם אתה תיצור איתי ועם החברים שלי קשר ותספר לי?" שאל עלי.

– "כן"

מפקד הספינה "לאדן" לחץ על הכפתור שהחזיר את עלי היישר למרכז המידע. עלי היה נסער מכדי לעכל את מה שראה. הכל החל להסתדר בראשו המסוחרר. הוא זה שיביא את האור בשם הנביא, הוא זה שיראה לתושבי עיר כוורת את הדרך למכה הקדושה. רק שלעלי לא היה מושג כלשהו שמה שהביא את כדור הארץ למצבו הכאוב הייתה אבן מרובעת שחורה, הכעבה. הוא לא ידע כמו ארין, אחיה ורוברט את הסיפור המלא. ובכל זאת, כמצוות המפקד הנערץ, הוא החל להפיץ את הסיפור ולאסוף קהל אוהדים.

הגדוד המוסלמי של הרייך השלישי, עובדה היסטורית שרבים מעדיפים לשכוח.

המוארים החדשים

ארין, אחיה ורוברט החלו לפלס את דרכם בעיר כוורת, בדרך כלל הייתה העיר שוקקת חיים ואנשים עסקו בדברים שגרתיים בהחלט. אולם לפתע הם הבחינו במישהי רצה מהר ככל שיכלה. שמלתה הארוכה הפריעה לה במשימה, נראה ההי שהשמלה גדולה מכפי מדותיה. רעלה כיסתה את פניה. אגב, בעיר כוורת לא נעשה הדבר לרוב מטעמי דת, כי אם מחשש שיראו פנים מושחתות מדי. היא נראתה נואשת וחסרת אונים. היא הביטה לכיוונים שונים לחפש מישהו שייענה לבקשתה האילמת.

ארין ואחיה כמעט מעדו על ערימת פסולת קטנה. שארית של רעידת האדמה. אחיה הביט לשמאלו וראה את האשה הצעירה המנהלת מלחמה עיקשת עם שמלה גדולה מדי.

– "ארין, בואי, נראה מה איתה."

– " כן, רק שאף אחד לא שם לב אליה. מה קורה כאן??"

אדישות לנוכח מצוקה לא הייתה אופיינית במיוחד לתושבי עיר כוורת. וזה היה אחד הדברים שהפליאו את ארין ואחיה. העיר ידעה תקופות שעזרה הדדית הייתה חיונית כמעט כמו אוויר צח. כעובדי מרכז המידע ארין ואחיה ידעו לא מעט על ההיסטוריה של העיר. ארין חיפששה את רוברט אך לא חשה בנוכחותו. היא לא הבינה לאן הוא נעלם. המחשבה שמשהו מוזר קורה כאן גרמה לה צמרמורת. כל המחשבות הללו התרוצצו בראשה זמן שנראה כנצח, למרות שעברה אולי דקה מאז הבחנו אחיה והיא באשה הצעירה.

היא הביטה בתחינה לראות אם מישהו יבוא לעזרתה. היא ידעה שדינה נחרץ. הזיעה זרמה במורד הגב, הנשימה הייתה כבדה. היא לא הבינה מה היא עשתה שעורר את חמתו של עלי. היא לא הבינה מדוע הוא נעשה ברוטאלי כל כך. הרי הוא היה כה עדין איתה. הפחד נשקף בעיניה. והיא מעדה ומיהרה לקום, הברך שלה נשרטה. ארין הושיטה את ידה לעזור לה לקום. היא נאנקה בכאב.

– "בואי, נלך מכאן. את בטח רוצה לדבר… או מה שזה לא יהיה."

ניסתה ארין לנחם את הצעירה.

– "הו, תודה לך. אין לי מושג מה קרה, הוא השתגע ככה פתאום. לא יודעת מה קרה לו.. אני פוחדת ממנו. חוץ ממך אף אחד לא עצר. הם מפחדים ממנו."

– "אה, ממי הם מפחדים? אולי נלך לחדר שלי ונדבר קצת? את צריכה להירגע."

ארין סימנה לאחיה שהיא הולכת לכיוון חדרה שנמצא באחד מהבניינים המוזרים של עיר כוורת. החדר היה בקומה השניה. היא ניסתה לתת לו אווירה ביתית, למרות שהקירות היו עקומים. שטיחים צבעוניים היו על הרצפה ואור רך דלק בדרך כלל בשעות הערב. היא עזרה לאשה הצעירה לעלות על המדרגות שהיו ספק מדרגות ספק סולם.

-"עכשיו את אצלי בחדר, אף אחד לא יפגע בך. אולי תספרי לי מה קורה?"

בנתיים ארין מזגה מים קרים לאשה הצעירה והורתה בידה על כיסא מרופד בכריות צבעוניות. למרות שארין לא ראתה, היה לה חוש לעיצוב המרחב.

– "אממ, קוראים לי פאטמה. אני אישתו של עלי. עד לפני כמה חודשים הכל זרם על מי מנוחות. אולם משהו קרה לו בזמן האחרון. הוא נעשה דתי. הוא מצא ספר דת והחל לקרוא בו בלהיטות. היות ועלי שלי יפה תואר, לא היה לו קשה למצוא חברים שיקראו איתו את הספר. היה נחמד לארח אותם בבית. הוא התחיל להשתנות… אין לך מושג מה הוא עושה לי.."

קולה של פאטמה נשבר והיא פרצה בבכי. בכי שחיכה זמן רב לצאת החוצה. הרי ליד עלי וחבריו לא רצתה להראות חולשה כלשהי. היא פחדה ששאר אנשי העיר ידעו על מה שקורה בין כותלי ביתה.

– "מעבר לזה, עלי החל לדבר על משהו מוזר במיוחד חוץ מהדת שלו. הוא ספר על 12 ספינות שנבנו לפני המלחמה שהרסה את כדור הארץ. הוא דבר על ספינה אחת בגאווה מיוחדת. זה האיץ את ההקצנה שלו. הוא הושפע מהם מאוד."

– "פאטמה, איך קוראים לספינה הזאת?"

– "לאדן, הבנתי מעלי שזה רק חלק מהשם המלא של האיש…"

שפתיה של ארין רטטו באימה. הרי היא ידעה מה קרה למפקדת הספינה תח'ריר. איך תח'ריר הלכה לבקש מחסה בספינה 'אברהם אבינו', איך ילדה שם את בנה ובאה לשם בלווית הקצין הראשון שלה. מה שהדהים את ארין הייתה העובדה שטכנולוגית השיגור נמצאת גם אצל אנשי הספינה הזו. היא לא הייתה צריכה לדעת יותר. היא הבינה שכעת היא צריכה לשמור על בטחונה של פאטמה. ארין לא סיפרה על מסעותיה לאיש פרט לאחיה. כך שעל הספינה 'אברהם אבינו' לא יודעים, אין מידע גם על שאר הספינות. לפחות, היא קיוותה ככה.

– " ארין, בבקשה, אני פוחדת ממנו ומהחברים שלו. הם מבקשים נקמה."

– " במי הם רוצים לנקום? הרי כאן לא יודעים מאומה על הספינות הללו."

– " תביני, אתם במרכז המידע. אתם המטרה של עלי וחבורתו. אתם הרי יודעים הרבה יותר. זה חלק מהעבודה שלכם. אתם האויב שהם הכריזו עליו מלחמה. הם יודעים הרבה דברים, עלי והחברים שלו, שמעתי בפגישות שלהם."

– "וואוו, אני צריכה להזהיר את החברים שלי. המרכז הזה לא חמוש או משהו. יש בו פריטים נדירים מהעבר של כוכב הלכת הזה."

-" אוי, זה בדיוק מה שהם רוצים. הם מקבלים את הפקודות מאנשי הספינה…"

ארין קפאה על עומדה. כשלפתע רוברט פסע פנימה אל חדרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא בא למעונה. אבן אדירת ממדים כמו נגולה מעל ליבה. אולם היא לא שיערה שרוברט בא להגן עליה ועל פאטמה.

-"ארין זה מתחיל. הם מפגינים בככר המרכזית, עלי ממש אחוז בסוג של טראנס, הוא מדבר על "המוארים החדשים" משהו כזה.  הוא מדבר שרימו את האנשים כאן. שהשאירו אותם למות. שהמלחמה פרצה בכלל בגלל טומאה. הוא דבר על זה שכולם צריכים להצטרף למוארים החדשים בימים הקרובים. אם יש לך מידע זמין על משהו שקשור לזה, זה יועיל מאוד…"

– " רוברט, המוארים החדשים?? אני מכירה רק את המוארים. הם נקראו "אילומינטי". והם בכלל לא היו ארגון טרור. זה סיפור ארוך. מה אנחנו עושים עכשיו?"

– "ארין, תארזי כמה שיותר דברים, בואי עם פאטמה. היא בסכנה אמיתית. אני אקח אתכן בדרך סודית."

לפתע נשמעו דפיקות עזות על דלת חדרה של ארין. הדלת נפתחה בעוצמה. אחיה עמד שם מוכה וחבול. הוא אחז בידו את גופתה הקטנה של אהובתו.

 

פרק 18 – מעגל

ישראל חש שהוא חייב להמס את הקרח, זה לא תפקיד שהוא אהב לבצע, אולם בנסיבות הרגישות שנצבו לפניו, הוא ידע שיהא זה הוגן לידע את מאזדה לפחות בכמה מהפרטים שידועים לו על מה שקורה בספינה 'לאדן' ואם אנשי ספינתו יכולים לברר מה קורה כשאין מפקדת על סיפונה. ישראל חשש יותר מכל מהפיכה בספינה, מה שיחייב נקיטת פעולה מצד ספינות נוספות. מאזדה כאילו קרא את מחשבותיו של ישראל.

– "ישראל, אכפת לך אם אברר מה קורה בספינה 'לאדן'?, הרי כמה מאנשי ספינתי הם מוסלמים והם יבינו טוב יותר את מה שקורה שם. אני מקווה שכמאל קצין הקשר לא יפלוט בטעות שאני כאן."

– "כן, זה יסבך אותך בצרות." חייך ישראל.

מאזדה הרים את זרועו הימנית והקיש קוד על מתקן קטן. המתקן היה מן מכשיר קשר אישי, ניתן היה להזין בו קודים שונים שיועדו לאנשים ספציפיים. היות והוא לא רצה לחשוף את מיקומו, הועבר השידור אל כאמל כשדר קולי בלבד. השדר היה אמנם מקודד, אבל למודי נסיון מההיסטוריה, נקטו חלק ממפקדי הספינות באמצעי זהירות.

ההודעה הקולית הגיעה אל כאמל. אולם לא כאמל הוא זה שקבל את ההודעה. הייתה זו שאקטי העדינה והשקטה. היא ידעה שזו הודעה לכאמל. אך מה תאמר למפקדה? שאקטי ידעה שכאמל מצוי זה עתה על סיפונה של הספינה 'לאדן' ועל כן, שלחה הודעת מצוקה משלה אל המפקד מאזדה.

כאשר מאזדה פיענח את השדר, נעתקו המילים מפיו.

– "ישראל, נראה לי שזה באמת חוזר על עצמו. כאמל בגד באנשי ספינתי, הוא מצוי עתה על סיפונה של 'לאדן'. כנראה שהדברים החלו לקרות לפני שידעתי מזה משהו. בכל זאת שאקטי תועלה עכשיו בדרגה. בה לפחות אפשר לבטוח, אם כי אני פוחד מההשלכות. יש אצלי מוסלמים בספינה. מה אם האיסלם החדש – ישן הזה מגיע לספינה שלי?"

צ'ין הבינה שהמצב מורכב וכהרגלה בקודש, ידעה כיצד להפיק את המיטב ממצבים כאלה. ההשלכות של מפקדת ספינה אחרת שילדה כאן את בנה, הפיכה באותה ספינה ומתן מקלט למפקדת ולקצין הראשון שלה הייו מעין קו אדום שלא נחצה מאז נבנו הספינות. רק 200 שנה חלפו, וכנראה שהזכרון קצר מדי. צ'ין נשאה את עיניה השחורות לעבר כדור הארץ, אותו כדור שהסתיר בתוכו את הסוד הנורא מכל. היא נשמה כמה נשימות עמוקות להסדיר את הדופק והתמונה התבהרה. היא תצטרך לשתף את מאזדה הצעיר במידע על עיר כוורת. הם יצטרכו להזהיר את מי שהם יכולים. אולם כיצד תעשה זאת? כיצד תסביר לאנשי הספינות מה באמת קרה בכדור הארץ?

ובנתיים על סיפונה של הספינה 'לאדן' כאמל החל לספר את אשר קרה על סיפון הספינה 'יוהנסבורג'. כאמל היה שחצן במידה בולטת, בטחונו העצמי והכריזמה שלו הראו שיש על מי לסמוך. אולם אנשי 'לאדן' היו חשדניים. אחד מקציני הספינה 'לאדן' החל לקרוא בכרוז אל שאר יושבי הספינה:

– "הקשיבו, אנשי הספינה 'לאדן' הקרויה על שם השהיד אוסמה בין לאדן!! השהיד אשר הקריב את חייו למען אללה, מהיום אין לנו מפקדת, תח'ריר המופקרת הודחה היום מתפקידה, אשה ללא רעלה לא תעז לפקד על ספינתו של אללה. לא יהיה מפקד אחד בספינה כי אם מועצה. בספינה לא יהיו עוד החוקים של הפחדנים ההם. כל בני הלאומים האחרים מצטווים למסור לנו את הדרגות שלהם, רק מוסלמים המאמינים בכוחו של אללה יהיו קצינים וחוגרים. את התפקידים יאיישו גברים בלבד. רק במשק ובמרפאה נרשה לנשים להמשיך לשרת. הנשים תצטרכנה להתלבש בצניעות. מי שלא תהיה צנועה תידון לעונשים. ספרי קוראן יחולקו לכל מוסלמי. האחרים יהיו בשקט בזמן התפילות."

שאקטי השאירה את הערוץ של כאמל פתוח לכל מקרה על מנת שמאזדה יקבל דיוחח בזמן אמת. הדיווח שלה היה מקודד ובכל זאת, היא חששה לחייה. היא שמעה את הכרוז הקורא בספינה 'לאדן'. מאזדה, כמו שאקטי היה נסער. פניו הנאות נראו לפתע מבוגרות מכפי גילן האמיתי.

–  " חברים, אנחנו בצרות. הייתה הפיכה בספינה 'לאדן'. לתח'ריר אין לאן לחזור. עדיף שהיא תשאר כאן. אצלכם. אני חייב לחזור לספינה שלי, לוודא שאיש לא בגד בי, שלא יקרה שום רע לנאמנים לי. אה, כן, הם הנהיגו שם את חוקי האיסלם הקיצוני. מי שלא מוסלמי בספינה 'לאדן' נמצא כעת בסכנה של ממש."

– " אז צמריך לפנות כבר לספינות אחרות." אמרה צ'ין בשקט.

– "נראה לי שזה מה שצריך לעשות. וכמה שיותר מהר יותר טוב… אולי חלק מהספינות יקחו אליהן את האנשים הלא מוסלמים מהספינה 'לאדן'. את המשך הצעדים נקבע למועד מאוחר יותר." אמר ישראל.

מחלון הספינה 'אברהם אבינו' המשיך כדור הארץ לסוב על צירו, הנוף המפחיד הפך למפחיד הרבה יותר, הזוהר הכחול המסתורי, ענני האבק, ולמטה, למטה הייתה העיר שנותרה משרידי המין האנושי. ישראל חש שזה מעין מעגל קסמים של תקומה והרס. רק שהפעם, במצב הקיים, ידע המעגל עלול להשבר לתמיד. עיר כוורת לא תוכל לאכלס את יושבי הספינות ולהפך. הוא חשב על גודל המשימה שיטיל על רוברט ועל ארין. כי ישראל היה היחיד שידע מיהו באמת רוברט.

פרק 17 – יוהנסבורג

'אברהם אבינו' המשיכה לשייט בחלל, סוריה נותרה הרחק מאחור. מועלם נאנח חרש כשהביט מהחלון אל המזרח התיכון, הים התיכון, או מה שנותר ממנו השתרע למולו, הוא היה יכול לראות קווי מתאר בודדים של מה שהיה פעם, אילו רק רצה להגדיל את התצוגה שלפניו. הוא נזכר בעצב בסיפור המשפחתי שלו, איך אימו לקחה אותו בידיה, מערסלת אותו בעדינות, מצמידה אותו לחזה, יודעת שזו פרידה אחרונה בהחלט, או שמא היה זה אביו, איש שהלך זקוף, וככל שעבר הזמן החל להראות כפוף ואומלל? הוא נזכר בכך בכאב. הוא לא ידע כמה ילדים הוגנבו כך אל הספינות האחרות. ומשום מה, דווקא בספינה 'אברהם אבינו' הוא הרגיש בטחון.

ישראל חכך בדעתו למי לספר את אשר קרה בספינה 'לאדן', הוא היה יכול בקלות לחשוב על הספינה 'אמריקה'. הרי היא הייתה הצויידת והמתוחכמת מבין כל 12 הספינות, אולם הוא חשב על ספינה קרובה יותר. הוא החליט לשלוח שדר לכל ספינה באזור, השדר יהיה קצר ותכליתי.

האות נשלח לספינה 'יוהנסבורג'. הספינה היחידה שעליה היו אנשים מהיבשת ההיא, אפריקה. ישראל ידע שתושבי היבשת סבלו שנים רבות, הרבה לפני המלחמה שהחריבה הכל. ממה שהוא ידע חלקים רבים ביבשת היו נתונים במלחמות שנמשכו שנים. הוא ידע לא מעט על ההיסטוריה של היבשת הזאת, ישראל לא תאר לעצמו שדווקא הספינה הזו תענה לקריאתו. אולם הוא שמח לראות על המסך את מפקד הספינה מאזדה מחייך אליו בחום, על צווארו של מאזדה היה תכשיט זכר לימים בהם היה קיים שבט בשם 'מסאי'.

– "ישראל, שלום כאן מאזדה, מפקד הספינה יוהנסבורג לשירותך."

– " נעים מאוד מאזדה, הייתי רוצה שתבוא לכאן כי הסוגיה רגישה מאוד ורצוי לא לתת לאוזנים אחרות להקשיב."

– "אוקיי, אני כבר מגיע" אמר וחיך חיוך שחשף שיניים צחורות.

הקרן שיגרה אותו היישר אל חדרו של ישראל. מאזדה ראה את מועלם, הוא הנהן לעבר הקצין של הספינה 'לאדן'. מאזדה לא הכיר אותו ולא רצה להביכו. אולם ההכרה חילחלה לרגע למפקד האפריקני הצעיר, הוא הניח שכנראה יש בלגן בספינה מה שהצדיק את הרגישות שנקט ישראל.

– "בואו נשתה משהו."

ישראל החל ללחוץ על מספר כפתורים שהכינו את השתיה הרצויה. כוסות של משקה קר וכוסות של משהו חם. מאזדה היה קצת מופתע לראות את המפקד עושה את זה, בספינתו שלו היו מספר נשים שזה היה תפקידן, הוא תהה למה אין כאלה בספינה הזאת. מועלם כמו ניעור משינה והצטרף לישראל ומאזדה. הוא רצה לספר מה קרה בספינה ולגם באיטיות מהמשקה החם, הוא שקל בדעתו מה לומר.

– "אני מועלם, הקצין הראשון בספינה 'לאדן', קרו כמה אירועים חמורים בספינה שלנו. חשבתי לשתף במה שקורה, כי נשקפת שם סכנה לכמה מהאנישם בספינה. המפקדת שלנו הותקפה והיא נמצאת כאן בטיפול."

– "או, אצלינו בספינה יש גם חילוקי דעות על רקע שבטי, אבל אנחנו נזכרים במה שקרה, מנסים להשתלט על זה. אני מבין שאצלכם זה קצת יותר קשה."

– "כן, יש אנשים שרוצים לחזור לדת ההיא, האיסלם המקורי – כמו שהם קוראים לזה, קצת מקומם אותם שיש אשה כמפקדת ועוד אשה לא צנועה.. וקצין ראשון שהוא בכלל יהוד… אה, יהודי." את המשפט החארון אמר מועלם בתחושה לא נעימה.

– " אז עכשיו הבנת מאזדה ידידי מדוע רציתי שהערוצים ישארו סגורים?"

– "ברור. ישראל. ברור. רק עוד לא הבנתי, לא מספיק שהאיסלם המקורי הזה הרס כבר את כדור הארץ, הם רוצים להרוג את מי שנותר??"

מאזדה ידע רק חלק מהאמת. הוא היה צעיר והחל ללמוד את תפקידו לפני זמן לא רב. מהמעט שידע, הוא לא תאר לעצמו שכמה אלפי קילומטרים מתחתיו יש אנשים בצבעים שונים, בני דתות שונות ולאומים שונים שנותרו מהמלחמה ההיא. כמו שאר מפקדי הספינות ואנשי הצוות שלהן. רק צוות הספינה 'אברהם אבינו', מועלם ותח'ריר ידעו את האמת על עיר כוורת, הם אפילו נפגשו עם רוברט ועם ארין. וכיצד יספר ישראל למפקד הנ"ל את האמת? האם לא יצית הדבר שוב את השנאה הישנה?

לא היה לישראל זמן רב להרהר בכך, כי צ'ין נכנסה לחדר ועל פניה הבעה משונה.

– "ישראל, היא עומדת ללדת."

– " מי עומדת ללדת??"

– " ישראל, תח'ריר הגיעה לכאן כשהיא בחודש השביעי להריון, הפציעה שלה זרזה את הלידה, היא נמצאת כרגע במרפאה."

צ'ין הפנתה את מבטה אל המפקד השחום, היא חשה נבוכה שלא ראתה קודם לכן מי נמצא בחדר. אולם מאזדה רצה להקל את המבוכה שלה וחייך בהבנה.

– "מה המצב של תחריר? נשקפת לה סכנה??"

– "כרכע לא. התינוק לעומת זאת, התינוק קצת בבעיה. זה  בנה הראשון, ואנחנו לא יודעים מי האב ואם תחריר היתה נשואה למי מהספינה."

מועלם לא ידע אף הוא מי אבי הילד שנשאה תח'ריר בבטנה. הוא ידע שטוב שהיא נמצאת כאן. הוא הבין לפתע למה דברו עליה כעל אשה לא צנועה. הוא ידע שתח'ריר לא יצאה עם אף אחד מאנשי הספינה. התינוק נוצר כנראה במעבדה הרפואית. דוקטור אחלם לא אמרה דבר וגם הרופא הראשי מוסטפא לא אמר דבר, אלא רק חייך חיוך אבהי ומבין, לכן תח'ריר חמקה מדי פעם למרפאה, לבצע בדיקות… הרופאים לא אמרו דבר, הם לא גילו את סודה של המפקדת. מועלם הבין שמה שמתחולל כעת בספינה 'לאדן' ומצבה העדין של המפקדת שלו מוביל למקום די מורכב ומביך.

מאזדה היה נבוך. בספינתו היו אמנם גברים ונשים, אולם בספינתו הם נהגו בכל זאת להביא ילדים בדרך קצת יותר מסורתית למעט מקרים של בעיות פוריות. מפקדי הספינה הקודמים דאגו לשרש חלק מהמנהגים הישנים. הנשים לא עברו את הטקס המסוכן של מילת נשים, הן התחתנו בגיל סביר ולא נחטפו או הועלמו. לא היו גם מעשי אונס. צמרמורת חלפה בגבו של מאזדה. הוא הכיר חלק מהסיפורים השבטיים. והוא ידע שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שנראה על פני השטח.

הוא נזכר בספינתו שלו, שהייתה אוד עשן מיבשת שלמה, מתרבות רב – גונית שממנה צמח המין האנושי. הוא נשך את שפתו התחתונה. כנראה שהמין האנושי לא שונה ולא השתנה. הוא הביט על הקצין הראשון של הספינה 'לאדן'. זה כמו גלגל שחוזר על עצמו.

 

פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.