פרק עשרים ואחת – האבן השחורה

נראה היה שמשהו עומד לקרות, אי אפשר היה להסביר את זה אחרת. נראה כי בעיר כוורת חשו בכל זאת במין אדוות של מתח שהולך ומצטבר כלפי מעלה. איש לא ידע איך להסביר את מה שהחל כשמועה והפך לעובדה מוגמרת.  תושבי עיר כוורת מעולם לא היו לבד. היו אחרים שנותרו. כדור הארץ פרח פעם ועתה שוב הכל ניצב על פרשת דרכים.

עלי וחבריו, החלו לקבל את התשדורות מהחלל. עלי גילה את הנושא די במקרה. בעודו מעיין בספר הכתוב באותיות מסולסלות. הוא נתקל באזכור של האבן השחורה, האמת שהוא שקל תחילה להיעזר בחברתו פאטמה, אך כשהביט בה בעת ארוחת הצהרים חש בחילה עזה. פאטמה הייתה בעלת מום והוא לא. הוא חש שהיא מן פשרה ארורה. הרי בנות רבות נעצו בו מבטים מורעבים. מדוע לו מישהי כמוה. מה גם שהוא לא רצה שהיא תדע על הסוד שלו. הספר היה מן משהו סודי שהלך ותפס מקום בחייו.

הכריזמה של עלי איפשרה לא לאסוף סביבו אנשים. הם הקשיבו לו. חלקם היו חסרי חוט שדרה, חלקם הוקסמו מדבריו ואחרים רק רצו לראות מה יש לו לחדש. לא היה קשה לעלי לשכנע ביום אחד את אחיה לתת לו להיכנס למרכז המידע, הרי שם נמצאים הדברים החשובים באמת. עלי רמז לשניים מחבריו לבוא איתו למקרה שיתעוררו בעיות, אולם היות ופאטמה הייתה חברתה של ארין לא היה בדבר צורך. זה היה קל מדי. במרכז המידע הוא מצא את השריד של האבן השחורה.

על האבן השחורה היה כתוב בספר שאותו קרא כמעט בכל זמן שיכול היה לעשות זאת. והנה כאן מונח לפניו שריד שלה. של האבן המרובעת שאליה נמשכו כה רבים. הוא שקע בחלום מוזר, העיר מכה ניצבה לפניו. חמה והומת אדם. והימים ימי החאג', ימי העליה לרגל, היו אלה ימים חמים הוא היה עם כולם עטוף כמותם בגלימות הלבנות. הוא הלך כמוהם סחור סחור סביב האבן וקרא לאללה. הוא ידע כמוהם שאללה כביר ונורא, שאללה מבקש מהם להיות מוסלמים אדוקים, הוא ראה את פניהם של האנשים, רובם בהחלט נראו כמוהו. שחומי עור, חלקם נראו שונים אך הם לא נשאו את המומים המחרידים של תושבי עיר כוורת.

למרות שהיה חם, הוא חש התעלות. הוא הביט בהערצה באבן שממנה גירש הנביא מוחמד את האלילים ויסד בה את הדת הגדולה, הוא ראה על המסגד הסמוך את האותיות המסולסלות. כולם היו אחים. אחים ואוהבים. לפתע הוא חש את היד שנסגרה עליו… הוא ראה למול עיניו את מפקדה החדש של הספינה "לאדן". המפקד אמר לו:

– "ברוך תהיה כאן אחי, הרי אני מצווה עליך להביא את הבשורה לחבריך שלמטה, בקרוב שחר חדש יעלה על העולם שלכם"

– "מה? לא ידענו אפילו שאתם נמצאים.." אמר עלי עיניו השחורות תרו אחר קווי המתאר של הספינה, היא בהחלט לא דמתה לעיר כוורת.

– "ברור שלא ידעתם עלינו, ילד טיפש, לא רצינו שתדעו, רצינו שתגלו את האמת, אם כי נראה לי שבמרכז המידע שלכם מעדיפים שקרים" אמר המפקד בבוטות לעלי ההמום.

– "רגע, מה קרה? מה גרם לעולם שלנו להפוך למה שהוא היום?"

– "הו, על זה עלי אתחיל לשלוח לך ולחבריך מסרים. אתם תלמדו את האמת."

– "האמת? אל תגיד לי שכולם בעיר הזאת שקרנים"

– " לא, הם לא שקרנים, תושבי העיר שלך, לפחות רובם, אמיצים מאוד. שרדתם בניגוד למה שחשבנו. רק שאתה מבין, התמונה מורכבת ויקח לנו זמן לספר את האמת"

– "מעניין. אם כך בכל פעם אתה תיצור איתי ועם החברים שלי קשר ותספר לי?" שאל עלי.

– "כן"

מפקד הספינה "לאדן" לחץ על הכפתור שהחזיר את עלי היישר למרכז המידע. עלי היה נסער מכדי לעכל את מה שראה. הכל החל להסתדר בראשו המסוחרר. הוא זה שיביא את האור בשם הנביא, הוא זה שיראה לתושבי עיר כוורת את הדרך למכה הקדושה. רק שלעלי לא היה מושג כלשהו שמה שהביא את כדור הארץ למצבו הכאוב הייתה אבן מרובעת שחורה, הכעבה. הוא לא ידע כמו ארין, אחיה ורוברט את הסיפור המלא. ובכל זאת, כמצוות המפקד הנערץ, הוא החל להפיץ את הסיפור ולאסוף קהל אוהדים.

ככה נראו מוסלמים בגרמניה הנאצית

הגדוד המוסלמי של הרייך השלישי, עובדה היסטורית שרבים מעדיפים לשכוח.

מודעות פרסומת