הימים הנוראים

הם ניבאו בלוח השנה החרוט על אבן את סופו של מחזור גדול אחד, הם ידעו שצריך להתחיל מחזור חדש לאחר מכן. סידור הכוכבים תאם להפליא ללוח השנה הזה. הם לא היו שם כדי לראות כמה צדקו בחיזוי האסטרונומי שלהם. הם נעלמו בין אם בחרב ובין אם ממחלות שלא ידעו על קיומן. החורבות שנותרו כעדות אילמת נותרה בגדר חידה מיסתורית עד שהחלו לחפור במקומות שהם הותירו. לוח השנה שלהם שהורכב משלושה מחזורים משך את תשומת לב החוקרים מיד.

הוא היה איש מוזר, טיפוס משונה, אחד שמחפש צרות. האינטרנט היה בשיא פריחתו ושום דבר כנראה לא יעצור אותו, כך הוא חשב. בתקציב דל שהושג בדרכים מפוקפקות, הוא החל להסריט סרט. הוא ידע בדיוק מה יקרה לאחריו. הרי הוא חשב על זה, הוא לא בדיוק שילם לשחקנים. הסרט דן באיש נתון במחלוקת אך חשוב. היה זה מייסד דת האיסלם, הנביא מוחמד. הוא הציג את הנביא באופו נלעג במיוחד. הסרט הועלה בתחילה באמצעים כאלה ואחרים לרשת, הוא החל להתפשט.

כאשר הסרט הגיע למדינות ערב התגובה על בזוי הנביא לא איחרה לבוא. השגריר היה בשגרירות, לגם יין וכתב תזכיר במחשב על המצב בעיר בנגאזי שבלוב. לוב הייתה מקום מסוכן בהחלט. מנהיג לוב, מועמר קדאפי, נרצח בלינץ' משפיל. זה ההי בשיא 'האביב העברי'  כשעוד היו שסברו שהמהפיכה מבורכת. קדאפי המת ליכד את השבטים שהרכיבו את לוב. לאחר מותו לוב הפכה לסוג של יורה מבעבעת, סיר ענקי וגועש של פלגים שונים של האיסלם שנאבקו זה בזה. ארגון הג'יהאד העולמי 'אל קעידה' נטל למעשה את השליטה על המדינה.

זה זמן מה שהכוננות בלוב העולתה. הרי אנשי 'אל קעידה' לא היו חברותיים במיוחד. השגריר היה מאובטח יחסית. רוב הסגל הדיפלומטי לא היה בלוב. איש האבטחה הריח ריח מוזר ומתקתק של עץ נשרף. לא רחוק ממנו, מכונית נסעה במהירות והאש החלה להתלקח. המאבטח עשה מאמץ הירואי כשהודיע שהבניין בסכנה. הוא ניסה להמלט למקום בטוח יותר, אך לא היה כזה. היריות החלו כמעט מיד וקהל משולהב קרא בקול "אללה הוא אכבר" איש לא יבזה את הנביא מוחמד. אפילו לא ארצות הברית. תוך זמן קצר התבשרו בארצות הברית שבשגרירות לוב קרה אסון.

החיפושים החלו. מי היה האיש שהפיץ את הסרט? בתחילה חשבו שזה ישראלי, יהודי או משהו בסגנון, אולם מהר מאוד התברר שהאיש הנ"ל לא ההי יהודי או ישראלי. הרי הדבר הקל ביותר לעשות היה להאשים את ישראל. העצם שתקועה עמוק בגרון של המזרח התיכון שהלך והתאסלם. בארצות הברית הוחלא להזהיר את הסגל הדיפלומטי.

לא חלף זמן רב ומהומות החלו להציף את העולם הערבי. איך העזו לפגוע בנביא מוחמד? מצרים, תימן, ירדן, השטחים, עזה, סודן, איראן ועיראק נשאו את נס המרד. הרי לא יתכן שהנביא היה שיכור ונואף. לא יתכן שהנביא שמלאכים נתגלו אליו, ישתה אלכוהול ויחטא כלפי אישתו האהובה ובני ביתו. מעולם האיש לא בקר בירושלים, ירושלים לא הוזכרה בקוראן, מה שלא מנע מהמוסלמים לחלל את שרידי בית המקדש היהודי. אולם אסור היה לומר מילה רעה על הנביא.

וסרט ממקור מפוקפק הצית את אש השנאה. האש שחיכתה להזדמנות ללחך את כל הנקרה בדרכה. המוסלמים שנאו את כל מה שלא מוסלמי. אולם לא כל המוסלמים היו כה חדורי שנאה, הם סבלו אותה מידה. הנוצרים היו צלבנים כופרים. מתברר שהיו דברים בהיסטוריה שלא עברו שינוי. האינטרנט אולי הפך את העולם לכפר גלובלי אבל את היצרים הנושראיים ביותר הוא לא עידן מעולם. 

אירופה סבלה באותם ימים ממשבר כלכלי שאיים על יציבותה. נראה שאידאולוגיות אפלות החלו להרים ראשן בעיקר ממדינות שנפגעו מהמשבר הכלכלי. שנאת זרים באירופה לא הייתה משהו חדש, אולם הפעם אש השנאה נגד זרים הוצתה שוב.

הנשיא האמריקני עמד לבחירות.

באיראן דהר איש אפור, קטן ואובססיבי לעבר פצצת יום הדין. איש לא תאר לעצמו כמה קרוב היה מחמוד אחמדינג'ד לפצצה עצמה. במדינת ישראל ראש הממשלה לא הפסיק לדבר תחת כל מקרופון רענן על אופציית התקיפה באיראן. גם במדינת ישראל נראתה ההקצנה. העולם נכנס לסחרור מסוכן.

וכך, לקראת סוף שנת 2012 החלו הימים הנוראיים. בדיוק כמו שחזו בני שבט המאיה שנעלמו מזמן. המחזור עמד להסתיים. אחר עמד להתחיל רק שאיש לא ידע מה יהיה המחיר.

Libya and Iran – Mad Men mad world

פרק 17 – יוהנסבורג

'אברהם אבינו' המשיכה לשייט בחלל, סוריה נותרה הרחק מאחור. מועלם נאנח חרש כשהביט מהחלון אל המזרח התיכון, הים התיכון, או מה שנותר ממנו השתרע למולו, הוא היה יכול לראות קווי מתאר בודדים של מה שהיה פעם, אילו רק רצה להגדיל את התצוגה שלפניו. הוא נזכר בעצב בסיפור המשפחתי שלו, איך אימו לקחה אותו בידיה, מערסלת אותו בעדינות, מצמידה אותו לחזה, יודעת שזו פרידה אחרונה בהחלט, או שמא היה זה אביו, איש שהלך זקוף, וככל שעבר הזמן החל להראות כפוף ואומלל? הוא נזכר בכך בכאב. הוא לא ידע כמה ילדים הוגנבו כך אל הספינות האחרות. ומשום מה, דווקא בספינה 'אברהם אבינו' הוא הרגיש בטחון.

ישראל חכך בדעתו למי לספר את אשר קרה בספינה 'לאדן', הוא היה יכול בקלות לחשוב על הספינה 'אמריקה'. הרי היא הייתה הצויידת והמתוחכמת מבין כל 12 הספינות, אולם הוא חשב על ספינה קרובה יותר. הוא החליט לשלוח שדר לכל ספינה באזור, השדר יהיה קצר ותכליתי.

האות נשלח לספינה 'יוהנסבורג'. הספינה היחידה שעליה היו אנשים מהיבשת ההיא, אפריקה. ישראל ידע שתושבי היבשת סבלו שנים רבות, הרבה לפני המלחמה שהחריבה הכל. ממה שהוא ידע חלקים רבים ביבשת היו נתונים במלחמות שנמשכו שנים. הוא ידע לא מעט על ההיסטוריה של היבשת הזאת, ישראל לא תאר לעצמו שדווקא הספינה הזו תענה לקריאתו. אולם הוא שמח לראות על המסך את מפקד הספינה מאזדה מחייך אליו בחום, על צווארו של מאזדה היה תכשיט זכר לימים בהם היה קיים שבט בשם 'מסאי'.

– "ישראל, שלום כאן מאזדה, מפקד הספינה יוהנסבורג לשירותך."

– " נעים מאוד מאזדה, הייתי רוצה שתבוא לכאן כי הסוגיה רגישה מאוד ורצוי לא לתת לאוזנים אחרות להקשיב."

– "אוקיי, אני כבר מגיע" אמר וחיך חיוך שחשף שיניים צחורות.

הקרן שיגרה אותו היישר אל חדרו של ישראל. מאזדה ראה את מועלם, הוא הנהן לעבר הקצין של הספינה 'לאדן'. מאזדה לא הכיר אותו ולא רצה להביכו. אולם ההכרה חילחלה לרגע למפקד האפריקני הצעיר, הוא הניח שכנראה יש בלגן בספינה מה שהצדיק את הרגישות שנקט ישראל.

– "בואו נשתה משהו."

ישראל החל ללחוץ על מספר כפתורים שהכינו את השתיה הרצויה. כוסות של משקה קר וכוסות של משהו חם. מאזדה היה קצת מופתע לראות את המפקד עושה את זה, בספינתו שלו היו מספר נשים שזה היה תפקידן, הוא תהה למה אין כאלה בספינה הזאת. מועלם כמו ניעור משינה והצטרף לישראל ומאזדה. הוא רצה לספר מה קרה בספינה ולגם באיטיות מהמשקה החם, הוא שקל בדעתו מה לומר.

– "אני מועלם, הקצין הראשון בספינה 'לאדן', קרו כמה אירועים חמורים בספינה שלנו. חשבתי לשתף במה שקורה, כי נשקפת שם סכנה לכמה מהאנישם בספינה. המפקדת שלנו הותקפה והיא נמצאת כאן בטיפול."

– "או, אצלינו בספינה יש גם חילוקי דעות על רקע שבטי, אבל אנחנו נזכרים במה שקרה, מנסים להשתלט על זה. אני מבין שאצלכם זה קצת יותר קשה."

– "כן, יש אנשים שרוצים לחזור לדת ההיא, האיסלם המקורי – כמו שהם קוראים לזה, קצת מקומם אותם שיש אשה כמפקדת ועוד אשה לא צנועה.. וקצין ראשון שהוא בכלל יהוד… אה, יהודי." את המשפט החארון אמר מועלם בתחושה לא נעימה.

– " אז עכשיו הבנת מאזדה ידידי מדוע רציתי שהערוצים ישארו סגורים?"

– "ברור. ישראל. ברור. רק עוד לא הבנתי, לא מספיק שהאיסלם המקורי הזה הרס כבר את כדור הארץ, הם רוצים להרוג את מי שנותר??"

מאזדה ידע רק חלק מהאמת. הוא היה צעיר והחל ללמוד את תפקידו לפני זמן לא רב. מהמעט שידע, הוא לא תאר לעצמו שכמה אלפי קילומטרים מתחתיו יש אנשים בצבעים שונים, בני דתות שונות ולאומים שונים שנותרו מהמלחמה ההיא. כמו שאר מפקדי הספינות ואנשי הצוות שלהן. רק צוות הספינה 'אברהם אבינו', מועלם ותח'ריר ידעו את האמת על עיר כוורת, הם אפילו נפגשו עם רוברט ועם ארין. וכיצד יספר ישראל למפקד הנ"ל את האמת? האם לא יצית הדבר שוב את השנאה הישנה?

לא היה לישראל זמן רב להרהר בכך, כי צ'ין נכנסה לחדר ועל פניה הבעה משונה.

– "ישראל, היא עומדת ללדת."

– " מי עומדת ללדת??"

– " ישראל, תח'ריר הגיעה לכאן כשהיא בחודש השביעי להריון, הפציעה שלה זרזה את הלידה, היא נמצאת כרגע במרפאה."

צ'ין הפנתה את מבטה אל המפקד השחום, היא חשה נבוכה שלא ראתה קודם לכן מי נמצא בחדר. אולם מאזדה רצה להקל את המבוכה שלה וחייך בהבנה.

– "מה המצב של תחריר? נשקפת לה סכנה??"

– "כרכע לא. התינוק לעומת זאת, התינוק קצת בבעיה. זה  בנה הראשון, ואנחנו לא יודעים מי האב ואם תחריר היתה נשואה למי מהספינה."

מועלם לא ידע אף הוא מי אבי הילד שנשאה תח'ריר בבטנה. הוא ידע שטוב שהיא נמצאת כאן. הוא הבין לפתע למה דברו עליה כעל אשה לא צנועה. הוא ידע שתח'ריר לא יצאה עם אף אחד מאנשי הספינה. התינוק נוצר כנראה במעבדה הרפואית. דוקטור אחלם לא אמרה דבר וגם הרופא הראשי מוסטפא לא אמר דבר, אלא רק חייך חיוך אבהי ומבין, לכן תח'ריר חמקה מדי פעם למרפאה, לבצע בדיקות… הרופאים לא אמרו דבר, הם לא גילו את סודה של המפקדת. מועלם הבין שמה שמתחולל כעת בספינה 'לאדן' ומצבה העדין של המפקדת שלו מוביל למקום די מורכב ומביך.

מאזדה היה נבוך. בספינתו היו אמנם גברים ונשים, אולם בספינתו הם נהגו בכל זאת להביא ילדים בדרך קצת יותר מסורתית למעט מקרים של בעיות פוריות. מפקדי הספינה הקודמים דאגו לשרש חלק מהמנהגים הישנים. הנשים לא עברו את הטקס המסוכן של מילת נשים, הן התחתנו בגיל סביר ולא נחטפו או הועלמו. לא היו גם מעשי אונס. צמרמורת חלפה בגבו של מאזדה. הוא הכיר חלק מהסיפורים השבטיים. והוא ידע שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שנראה על פני השטח.

הוא נזכר בספינתו שלו, שהייתה אוד עשן מיבשת שלמה, מתרבות רב – גונית שממנה צמח המין האנושי. הוא נשך את שפתו התחתונה. כנראה שהמין האנושי לא שונה ולא השתנה. הוא הביט על הקצין הראשון של הספינה 'לאדן'. זה כמו גלגל שחוזר על עצמו.

 

פרק 16 – ארם נהריים

המראות ממצרים לא היו קלים לעיכול וארין רצתה לשמוע בכל זאת עוד. המצרים חשבו שהנה יבוא השנוי אך במקום זה הם קבלו מהומות וקיצוניות. ארין תהתה למה זה קורה, אולי זה מין חוק טבע בלתי מוסבר של התנהגות המין האנושי. היא לא רצתה לקפוץ למסקנות בטרם תשמע או תבקר במדינה השנייה – סוריה.

רוברט החל לכווןא ת מכונת הזמן והזהיר את ארין.

– "יקירתי, אנחנו נכנסים עכשיו ללב התופת, את תראי מראות קשים, תגידי לי מתי זה באמת בלתי נסבל. אז נפסיק. אני לא רוצה לגרום לך סבל מיותר, יהיו מראות שלא יעזבו אותך."

– " הרי במצרים ראיתי נשים וילדים, צבא וכל השאר. אבל אם אתה אומר, אשתדל להיות חזקה."

המכונה הבהבה והייתה מוכנה לפעולה. רוברט התלבט לאיזו עיר בסוריה להגיע. האם לדמשק הבירה, לחומס, לחאמה או שמא לדרעא. הוא תהה כי הוא ידע שבכל הערים הללו המראות יהיו בלתי נסבלים, גם אם ארין לא תראה, הרי שהיא תריח, היא תריח את הבשר הנרקב, היא תבין, היא תשמע את הנשיא אסד. היא תדע. היא תדע שבאותו שלב לא יכלו לעשות כלום כדי לעצור את הזוועה. הוא לא ספר לה על מאזן הכוחות השברירי במזרח התיכון. הוא לא דבר על ארצות הברית שהחלה לדעוך לאחר שתי מלחמות ממושכות ודי מיותרות, הוא לא דבר על אירופה שהחלה לשקוע אל תוך משברים כלכליים קשים שלבסוף יביאו ביום מן הימים לקריעת האיחוד האירופי.

היעד שנבחר היה העיר חומס. מעוז המורדים.  הדבר הראשון שארין חשה היה האבק. לאחר מכן בא הריח הנוראי. והיא החלה לשמוע את זעקות הפצועים. הפצועים זעקו עד כאב, מתחננים לחיות, לנשום, יסורי התופת נמשכו לנצח מבחינתם, איש כמעט לא העז לעזור. אלה שניסו לעזור ידעו שאין הרבה סכוי ולמרות הכל היו כאלה שנחלצו לעיזרה. בתי החולים היו חסרי תועלת. כוחות הצבא איימו על הצוותים הרפואיים. חלק מהרופאים והאחים ברחו מבתי החולים עם מעט ציוד כדי לעזור למי שיכלו.

הרופא רכן מעל הילד הפצוע, הפצעים היו פצעי מוות. הרופא ידע שאפילו בבית החולים הילד לא יחזיק מעמד. הוא ידע שניתוח דחוף אולי היה עוזר, אולי. אימו של הילד שכבה לידו חסרת חיים. אביו היה מוטל בתנוחה שלא השאירה מקום לדמיון. האב נאנס לפני שהוצא להורג איבר מינו נכרת. הרופא מלמל תפילה חרישית לאללה. הוא התכופף ככל שיכול כי ידע שהצלפים מחכים על הגגות לכל תזוזה שהיא.

הרופא הזדחל בזהירות הלאה. הוא ראה פצועים סובלים וזועקים לעולם לעזרה. היא הייתה נערה נאה מאוד, החייל לא רחם עליה ולו במעט, הוא הפשיל את שמלתה בכוח, כשצעקה, החזיק בה בחוזקה, מוציא את איבר מינו ומבצע בה מעשה סדום. פניה היו קפואים. אל החייל החלו להצטרף חיילים נוספים, גופיהם החסונים גהרים מעל הנערה האומללה. חלקם צחקו, זעקו זעקות של עונג והיללו תוך כדי כך את הנשיא בשאר אל אסד. הנערה הייתה מותשת. היא הייתה כמו בובת סמרטוטים. הרופא השקיף מהפינה. הוא ידע מה עתידה של הנערה הזאת. ואכן הוא צדק. אחד מהחיילים שקודם אנס אותה שלף את הנשק וירה בה.

היא לא הייתה היחידה. כמה רחובות משם אשה הרה כרעה ללדת. לא היה מי שיושיט יד. בעלה ניסה לגייס כמה מחבריו לעזרה. שני גברים ואשה אחת עזבו את השלטים שבידיהם וניגשו לסייע לאשה. התינוק יצא אל אוויר העולם, הם חתכו את חבל הטבור וחיכו לבואה של השליה, אולם זה לא קרה. חייל גברתן ניגש אל האישה, האם הטריה, נטל את התינוק בידיו והטיח אותו אל הקיר הסמוך. התינוק לא שרד. האם צרחה מכאב. גברתן נוסף ירה בה. מה שהיה מחריד שלמרות שהיא גססה או הייתה מתה, החילים אנסו וביתרו את גופתה.

גורלם של אלה שסייעו בלידה לא שפר עליהם. אולם הפוגה של כרבע שעה בירי הספיקה לרופא הצעיר לגשת לאחד מהמפגינים ולחבוש את הפצע בידו, היד הטלטלה חסרת חיים. הרופא החליט לכרות את היד, הוא חיטא אותה באלכוהול, הוא ניסה לחשוב כיצד לקטוע את היד. לא היה לו זמן רב. הוא ידע שהירי יחודש בתוך זמן קצר. מבחינת השלטונות הפצועים לא היו בני אדם. הוא מצא מקל של אחד השלטים והחל לקטוע את היד. הפצוע נאנק מכאב. הרופא הרגיע אותו תוך כדי כך. וכעבור חמש דקות שנראו כנצח, היד נכרתה והרופא חבש את הגדם. הפצוע הזה היה מברי המזל. הוא והרופא המשיכו להתקדם לעבר עיירת גבול כלשהי.

ארין חשה מחנק בגרונה. הקולות היו רמים מדי, הריח היה זוועתי מכדי לעמוד בו. רוברט היה קפוא במקום.

ארין לחשה בשקט

– "בוא נלך מכאן, נלך מכאן…. לא יכולה.. לא יכולה…"

רוברט הקפוא ניעור לתחיה ובתנועה מכאנית לחץ על הכפתור ששגר אותם בחזרה לעיר כוורת.

הם חשו את הקרקע המוכרת של עיר כוורת. ארין לא הייתה צריכה הסבר נוסף על גורל האזרחים הסורים. היא החלה לגמוע מים תוך כדי בכי. רוברט חיבק אותה. הוא ידע שפעם סוריה הייתה ארם נהריים ארץ רחבת ידיים, ארץ שהיה בה כתר ארם צובא. מקום נדיר, מקום שהיווה השראה לתלמוד ולספרים אחרים. הוא תהה הכיצד הפכה ארם לסוריה המדממת. הוא ראה איך שוב העולם עומד מנגד ומניח לאזרחים חפים מפשע לשלם את המחיר, הוא ידע מדוע, אך זה לא הקל עליו. הוא הביט אל עבר נקודה כלשהי במקום בו היה. ארין הייתה חבוקה בידיו. 

– "ארין, הבנת איך הגענו לכאן??"

– "כן, הבנתי. אל תקח אותי במכונת הזמן הזאת לשום מקום, אני מעדיפה לשמוע את מה שקרה בהמשך, זה כבר היה יותר מדי. באמת, יש לי בחילה."

– "כן, המצב רק הלך והחמיר בסוריה. ולא רק שם. למעשה זו הייתה סוג של תגובת שרשרת. קשה להבין איך לא עצרו את זה בזמן אבל תמיד אנשים חכמים רק לאחר מעשה."

רוברט לא ידע שהרחק למעלה ממנו, בספינת החלל 'אברהם אבינו' החל ישראל המפקד לעכל את ההשלכות של בואה של תח'ריר לספינתו. הוא שקל בדעתו לאיזו ספינה לשלוח שדר. תח'ריר נרדמה וצ'ין רכנה לעברה ולקחה אותה בעדינות לחדרה שלה. מועלם המשיך להביט על כדור הארץ. הם חלפו בדיוק בנקודה שבה פעם שכנה המדינה ההיא – ארם, ארם נהריים היא סוריה.

He is simply mad bad man – The doctor for terror

פרק 15 – עולם מפוחד

רוברט התיישב במקום נוח תוך כדי שהוא מציע לארין מקום נוח לשבת בו, הוא הכין מראש אוכל ושתיה. הוא ידע שהפעם היא צריכה להמשיך ולשמוע את הסיפור, טוב, לפחות חלק ממנו. איך העולם בכלל הפך לעיי חורבות, איך טירוף וקיצוניות החריבו הכל והותירו את רוב אאוכלוסיית כדור הארץ לגסוס ביסורים ולייסד כנגד כל הסיכויים את עיר הטלאים הזאת. כן, העיר הזאת הייתה משהו שהעיד יותר מכל על חוזקה של הרוח האנושית. רוברט זכר חלק מהתמונות הקטועות של ההתחלה. אולם הוא היה חייב להתמקד למען ארין.

– "ארין, זוכרת את הטיול הלא נעים לככר החופש ולאו"ם?"

– "איך אפשר לשכוח!!, גז חרדל בעצרת המרכזית, צעירי המהפיכה, התמונות שלהם לא יוצאות לי מהראש, למה הם עשו את זה?"

– "הו, הם היו דור ההמשך… דור ההמשך של ככר החופש במצרים, הלו היא ככר תח'ריר. ככר תח'ריר הייתה רק חלק מתהליך, תהליך שהחל לצבור תאוצה והחל לזלוג ולהקיף את כל האזור הזה, המזרח התיכון."

– "רוברט, כדאי שאני אשתוק ואקשיב לך… כי נראה לי שזה חשוב, נראה לי שאתן לך לדבר, כנראה חיכית זמן רב לספר את זה למישהו. בטח היה לך קשה עם זה. אז אני מחכה בשקט, נו, עד כמה שאני יכולה."

– "ארין, מה עם מרכז המידע? הם לא דואגים לך?"

– "לפי מה שראיתי לנה ואחיה היו שקועים עד צוואר בספר של נוסטרדמוס, לנה כמעט התעלפה מהתרגשות, כשראתה את הספר הזה, ואחיה? אחיה כבר חושק בה זמן מה, אז עזבתי אותם לבד."

– "אה, טוב… יש כאן אוכל ושתיה… זה יהיה קצת ארוך…"

– "תפסיק להתנצל, זה מה שאני רוצה לשמוע…. איך הגענו מהככר הארורה הזאת לעיר האומללה שכאן."

– "בסדר. אקח אותך לעולם הזה.. החזיקי את ידי אני לוקח אותך למכונת הזמן לככר תח'ריר ומשם לדמשק…"

– " משם זה התחיל להדרדר. תח'ריר – חופש?? ממש!!" הפטירה ארין בכעס.

המכונה כוונה לשנה משמעותית מאוד, למקום הזה, ככר החופש במצרים, לאחר הבחירות שנערכו שם. ניתן היה לראות גרדומים לאורך השדרה המרכזית, הם היו עשוים מתכת. תוצאות הבחירות היו סותרות. כל פלג חשב שהוא זה שניצח. האחים המוסלמים לא אהבו את הרעיון, הם ידעו שהבחירות היו מזוייפות והם ידעו שהם מובילים בפער קטן, אז הם הכינו חלופה שתרתיע את ההמונים. 

 ההמון החל לזרום לככר, לא מרוצה. היו שם גם נציגי האחים המוסלמים, הם היו מעטים יחסית, חלקם היו עטויי רעלות. מרבית המפגינים באו לצדד במועמד החילוני. לדרוש בתוצאות צודקות או בסבב בחירות חוזרות. ההפגנה לא הייתה אלימה בתחילה, שלטים הונפו אל על. מברים על חופש, דמוקרטיה, אחווה. ההפגנה לא מצאה חן בעיני האחים המוסלמים. אחד מהם שעמד בצד אחד המבנים נתן הוראה. לא חלף זמן רב עד אשר לתוך ההמון הרוצה דמוקרטיה החלו להיזרק אבנים. האבנים לא הרתיעו את המפגינים, זה רק חיזק אותם.

מפקד המשמר שהוצב שם עם יחידה קטנה של הצבא המצרי, ראה מה קורה ובקש תגבורת. בתחילה המפקד הבכיר לא האמין למפקד המשמר, אולם מפקד המשמר שלף את המכשיר הסלולרי שלו והחל לשלוח צילומים. הצילומים הללו לא בישרו טובות, בכל זאת היו כמה פצועים בהפגנה. התלהבות המפגינים לא דעכה. הם המשיכו ללכת, תוך כדי כך שכמה מהם חטפו מהלומות ואבנים מנציגי האחים המוסלמים. מפקד המשמר התלבט, מלבד לבקש תגבורת, הוא לא ידע מה יעלה בגורל ההפגנה.

אולם מאי שם, מאמצע שום מקום, החלו צעירים חמושים עם כאפיות ונשים עם רעלות שחורות לירות בנשק. היו אלה רובי קלצ'ניקוב, תת מקלע נפוץ בקרב ארגונים כאלה ואחרים. הם ירו לכל עבר, ללא הבחנה, רבים מהמפגינים החלו לצרוח. היא הייתה שם, אוחזת את בנה הקטן, הילד היה אולי בן שש או שבע. הצלף לא הסס לרגע כאשר כדור פלח בדיוק את חזהו של הילד הקטן. יבבות פרצו מפיה של האם הצעירה. חלק מהמפגינים שהיו לידה החלו להתקבץ ולעזור לה לקחת את גופת בנה הקטן.

הם היו שניים. על חולצתם היה סמל השלום. לפתע אחד מהם נפל על רעהו, הכדור פגע בראש, הוא צרח צרחה של חיה פצועה, בעודו מנסה לנגב את הדם של חברו. גם סביבו היו מספר מפגינים. הם פחדו אבל נותרו שם. לא רחוק מהם ניתן היה לראות את הטנק הראשון נכנס לככר החופש.

ככר החופש הפכה לזירת קרב. האחים המוסלמים צלפו, ירו, הרביצו, זרקו אבנים בעוד שאר המפגינים נסים על נפשם. הצבא החל להזרים כוחות לעבר הככר. הטנקים ושאר כוחות צבא החלו לפרוש חוטי תיל ולבנות בריקדות, לערום שקי חול ולהכריז על עוצר לילי. האחים המוסלמים לא הקשיבו לצבא החילוני, שמבחינתם לא הייתה לו כל סמכות, הצבא היה בעינהם בוגד לא פחות מהנשיא המודח, הגוסס בשעות אלה בבית הכלא. הם החלו להתגרות בכוחות הצבא. מאחר ורוב המפגינים שלא נפצעו חזרו לבתיהם והבינו שזו עת להסתגר בבית.

למרבה הפלא, האינטרנט במצרים לא נותק. כך שהעולם ראה בשידור חי את ככר החופש נספגת אט אט בדמם של מפגינים, אנשי צבא וכמה מהאחים המוסלמים. לסרטונים צורפה אזהרת צפייה כי התמונות היו קשות.

אולם בערוץ מיוחד החלו האחים המוסלמים לקרוא לכל מי שמזדהה איתם לבוא ולעזור. ואין כמו ערבות הדדית בין הפלגים הקיצוניים של האיסלם. מרצועת עזה החלו להגיע לוחמים מיומנים של ארגון החמאס והג'יהאד האיסלמי. מסיני החלו להגיע כמה פלוגות שקרובות לארגון אל קעידה. אולם ברצועת עזה המשיכו לירות ירי מתיש של רקטות גראד וקסאם לעבר הגבול הדרומי של מדינת ישראל. ירי הרקטות לא נפסק, למרות מאמצים בינלאומיים כאלה ואחרים. נראה היה שהם היו להוטים לזרוק עוד ועוד טילים לעבר האויב השנוא לפני שילכו לעזור לאחיהם במצרים.

רוברט לחץ על הכפתור ששגר אותם בחזרה לעיר כוורת.

– "כן, אפשר להגיד שכאן זה התחיל, ארין כדאי שתנוחי לפני שנגיע לדמשק. מה שראית כאן זה כלום לעומת מה שתראי בסוריה."

ארין הנהנה בשקט, מנסה לעכל כמה קל להרוג, כמה קל לנקב בירי קליע חזה של ילד קטן. כמה קל לנפץ תקוות של אנשים שרצו שלום ודמוקרטיה. כמה מהר יכול החופש להפוך למלחמה עקובה מדם, כמה רוע, כמה רוע. היא מזגה לעצמה מעט מים וחשבה שיש להם טעם של דם, אחר ניסתה משהו מעט מתוק. זה היה טוב יותר. אבל התמונה לא עזבה אותה, האם הרוכנת על גופת בנה ובוכה. העוגיה נתקעה לה בגרון והיא השתדלה לשתות. כי אם מצרים זה קל לעומת סוריה, מה כבר מחכה בדמשק?

..The Last President of Egypt – Now he is ding

פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

The Man, The Book and THE History