פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.

 

פרק תשיעי – ילדי המהפכה

רוברט וארין חשו באי הנוחות הגוברת בספינת החלל. והוא ידע שהוא ימשיך לספר לארין מה קרה באמת. הוא לא רצה לשפוט איש, הוא הביט על ספינת החלל שנבנתה אחרונה, האחרונה מבין 12. הוא ידע שרוב האנשים כאן היו פליטים מהמדינה שניזוקה בצורה הגדולה ביותר במלחמה. הסיפור שהוא החל לספר לארין היה חלקי ולא מדוייק, הוא לא ידע כמה ממנו תוכל לעכל בבת אחת. אולם מבלי לומר לה דבר מחשבותיו לקחו אותו הרחק לאחור בזמן. הוא ניגש לאחד ממתקני הספינה שהזכיר במקצת את מקום מגוריו. המתקן היה ממוקם בחדרו של ישראל נסתר מעיני כל.

הוא קרא בלחש לארין. הוא בקש ממנה לא להלחץ. כי הנה היא היא שהתה במסלול היקפי סביב כדור הארץ. היא אולי חשה בהבדלים אך לא ראתה, לא ראתה את השמש מעודה. הוא הוביל אותה בשקט למתקן, ישראל הנהן קלות בראשו, הוא ידע מהי המכונה הזאת. הוא לא תיאר לעצמו שגם היא נמצאת על הספינה שלו, הוא חשב שהמתקן הזה היה משהו שפותח ברגע האחרון. הוא נגע במשטח שהחל לשנות את צבעיו, מפעים את השוהים בחדר.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת הם היו במקום אחר, בזמן אחר.

המראה היה מוכר ומוזר בו זמנית. היה זה כדור הארץ. הם היו במקום בשם ניו יורק, במטה של ארגון חשוב, הארגון הבינלאומי באותם ימים – ארגון האומות המאוחדות. הייתה זו עצרת האו"ם השנתית היו שם שגרירים, שרים, ראשי ממשלה ונציגים רמי דרג אחרים. האירוע התקיים פעם בשנה בדרך כלל, אולם הפעם כונסה העצרת באופן דחוף. רוברט חש צינה חולפת בעורפו, מדוע דווקא הישיבה הזאת, תהה בינו לבינו.

הרי הוא לא כיוון את המכונה, אז מי כן עשה זאת?

הוא נשא מבטו אל האולם הגדול, ההדור מדי, ארין הייתה לידו, ישראל ובראיין היו שם גם הם. לא היו בפיהם מילים לתאר את עוצמת המראה.

ראש ארגון האומות המאוחדות עלה לברך את הקהל. רוברט זיהה אותו לפי הרשומות שהיו לו. המזכ"ל היה לבוש בחליפת שלושה חלקים תואמים. הוא עלה לבמה המוגבהת מעט, סמל הארגון ההי חקוק על הקיר. האולם שידר רצינות, קדרות וכאב גם יחד או שאולי זו הייתה ההרגשה שנוצרה מהצבע האפור ששלט כמעט בכל. רק הסמל המוזהב של ארגון האומות המאוחדות היה מלא הוד. המזכ"ל החל לדבר, הוא ברך ברוך את כל יושבי האולם והצטער על כי באו בדחיפות כזו. הוא ראה מזווית עיניו משהו אך לא עשה דבר.

רוברט סקר את האולם יחד עם שאר אנשי הצוות וארין, חשה בדברים אך שתקה. הם שמו לב לעובדה מוזרה. בצוות הספינה וגם בספינות האחרות היו גברים ונשים כאחד – באולם העצרת היו רק גברים. הנשים נעדרו. 

– "שגרירים, שרים וראשי ממשלה יקרים, התכנסנו כאן היום כדי לדון באירועים האחרונים. אני מודע לקשיים שהיו לרבים מכם להגיע לכאן. מאז הוקם הארגון העולם כולו מצוי במצוקה, יודע אני מדוע קם הארגון הזה שאני מופקד עליו" הוא כחכח קלות בגרונו ושתה מעט מים. הוא חש משהו מוזר באוויר אך נטה לייחס זאת למערכות מיזוג האוויר הישנות. המצב לא אפשר תחזוקה הולמת של האולם.

– "אני יודע שמזה זמן רב העולם שאנו מכירים הולך ושוקע, אנו עדים להפרת זכויות אדם… למשברים כלכליים הולכים וחוזרים, העולם לא מתאושש. עלינו לפעול ביחד, לנסות לפחות."

מירכתי האולם נשמע רחש. חלק מהיושבים הבחינו בחבורה. הם היו צעירים, על פניהם בדים שכיסו אותם. הם פסעו בדממה. חלק מהנוכחים החלו לחשוש שמא משהו השתבש.

המזכ"ל הספיק לראות את אחת הדמויות הגמישות הללו מביטה בו מבעד לכיסוי הבד. זה היה ללא ספק גבר מאומן היטב תהה המזכ"ל בינו לבינו. לפתע הוא שמע את הקריאה שהחרידה את האולם "אללה הוא אכבר!!" האנשים התפזרו אל צידי האולם והקיפו אותו בדייקנות מדהימה. "אין אלוהים מלבד אללה" מילמלו בינם לבין עצמם. הם הלכו לפי פזמון שהתנגן בראשם, המזכ"ל תהה היכן כוחות האבטחה, אך זה ההי מאוחר מדי לכל פעולה מצידו. אחד הצעירים שלף רימון וזרק אותו על המזכ"ל ישירות בפנים. ברגע אחד נעלם מזכ"ל ארגון האומות המאוחדות כלא היה.

באולם השתררה פניקה, האנשים תהו מה ארע וחלקם פשוט קפא במקום. כמה מהאנשים ניסו להמלט מהאולם שאט אט התברר שהפך למלכודת מוות. לרובם לא היה סכוי אל מול החומר הצורב שהתפשט באולם. החומר גרם לחלקם כוויות מכאיבות, חלק מהצירים הקרובים לשולחן המזכ"ל התקשו לנשום גניחותיהם מעוררות הרחמים למעט אוויר הלכו וגועו תוך זמן קצר. רק מעטים מאוד הצליחו למלט נפשם מהתופת. היה זה גז חרדל, נשק כימי יעיל וקטלני. אולי לא כמו גז עצבים אולם הצעירים הללו השיגו את אשר רצו.

הנמלטים התחבאו בטרם הבחינו שהסכנה חלפה. אחד מהם היה ראש ממשלת ישראל, הוא קבל התראה מוקדמת. מלבדו היו מספר מועט של נציגי מדינות אחרות. הם ידעו שמה שהחל בזמנו כקריאה לשינוי המשטרים במדינות ערב הפך לסיוט. המתקפה על האו"ם סימלה יותר מכל את סוף התקווה.

ארין, רוברט, ישראל ובראיין לא נפגעו מגז החרדל. מכונת הזמן הגנה עליהם. בעיניו של ישראל ניקוו דמעות. בראיין מהר לחבקו. רוברט ידע לפתע מדוע הם הגיעו למקום הזה. ילדי המהפיכה, ילדי המהפיכה, זה היה השם שהם נתנו לעצמם. הם היו אלה שהחלו להרוס את העולם. בשמו של אלוהים – האלוהים שלהם – אללה. הסיפור היה נכון. מכאן הכל רק נעשה גרוע יותר ויותר.

הם לא יכלו לשאת את המראות ורוברט לחץ על המשטח שהגן עליהם. מיד הם שוגרו בחזרה לספינת החלל 'אברהם אבינו'. לפתע הבין ישראל מדוע היה חשוב לבוני הספינה לתת לה דווקא את השם הזה. הן אברהם היה האב של שני העמים. מזרעו יצאו ישמעאל ויצחק. הוא תהה איך הפכו לאויבים מרים כל כך.

אולם בספינת החלל הכל נראה בטוח כל כך. ואז ישראל נזכר ברעידת האדמה. הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. החושך סגר עליו….