פרק תשיעי – ילדי המהפכה

רוברט וארין חשו באי הנוחות הגוברת בספינת החלל. והוא ידע שהוא ימשיך לספר לארין מה קרה באמת. הוא לא רצה לשפוט איש, הוא הביט על ספינת החלל שנבנתה אחרונה, האחרונה מבין 12. הוא ידע שרוב האנשים כאן היו פליטים מהמדינה שניזוקה בצורה הגדולה ביותר במלחמה. הסיפור שהוא החל לספר לארין היה חלקי ולא מדוייק, הוא לא ידע כמה ממנו תוכל לעכל בבת אחת. אולם מבלי לומר לה דבר מחשבותיו לקחו אותו הרחק לאחור בזמן. הוא ניגש לאחד ממתקני הספינה שהזכיר במקצת את מקום מגוריו. המתקן היה ממוקם בחדרו של ישראל נסתר מעיני כל.

הוא קרא בלחש לארין. הוא בקש ממנה לא להלחץ. כי הנה היא היא שהתה במסלול היקפי סביב כדור הארץ. היא אולי חשה בהבדלים אך לא ראתה, לא ראתה את השמש מעודה. הוא הוביל אותה בשקט למתקן, ישראל הנהן קלות בראשו, הוא ידע מהי המכונה הזאת. הוא לא תיאר לעצמו שגם היא נמצאת על הספינה שלו, הוא חשב שהמתקן הזה היה משהו שפותח ברגע האחרון. הוא נגע במשטח שהחל לשנות את צבעיו, מפעים את השוהים בחדר.

לפתע, ללא כל התראה מוקדמת הם היו במקום אחר, בזמן אחר.

המראה היה מוכר ומוזר בו זמנית. היה זה כדור הארץ. הם היו במקום בשם ניו יורק, במטה של ארגון חשוב, הארגון הבינלאומי באותם ימים – ארגון האומות המאוחדות. הייתה זו עצרת האו"ם השנתית היו שם שגרירים, שרים, ראשי ממשלה ונציגים רמי דרג אחרים. האירוע התקיים פעם בשנה בדרך כלל, אולם הפעם כונסה העצרת באופן דחוף. רוברט חש צינה חולפת בעורפו, מדוע דווקא הישיבה הזאת, תהה בינו לבינו.

הרי הוא לא כיוון את המכונה, אז מי כן עשה זאת?

הוא נשא מבטו אל האולם הגדול, ההדור מדי, ארין הייתה לידו, ישראל ובראיין היו שם גם הם. לא היו בפיהם מילים לתאר את עוצמת המראה.

ראש ארגון האומות המאוחדות עלה לברך את הקהל. רוברט זיהה אותו לפי הרשומות שהיו לו. המזכ"ל היה לבוש בחליפת שלושה חלקים תואמים. הוא עלה לבמה המוגבהת מעט, סמל הארגון ההי חקוק על הקיר. האולם שידר רצינות, קדרות וכאב גם יחד או שאולי זו הייתה ההרגשה שנוצרה מהצבע האפור ששלט כמעט בכל. רק הסמל המוזהב של ארגון האומות המאוחדות היה מלא הוד. המזכ"ל החל לדבר, הוא ברך ברוך את כל יושבי האולם והצטער על כי באו בדחיפות כזו. הוא ראה מזווית עיניו משהו אך לא עשה דבר.

רוברט סקר את האולם יחד עם שאר אנשי הצוות וארין, חשה בדברים אך שתקה. הם שמו לב לעובדה מוזרה. בצוות הספינה וגם בספינות האחרות היו גברים ונשים כאחד – באולם העצרת היו רק גברים. הנשים נעדרו. 

– "שגרירים, שרים וראשי ממשלה יקרים, התכנסנו כאן היום כדי לדון באירועים האחרונים. אני מודע לקשיים שהיו לרבים מכם להגיע לכאן. מאז הוקם הארגון העולם כולו מצוי במצוקה, יודע אני מדוע קם הארגון הזה שאני מופקד עליו" הוא כחכח קלות בגרונו ושתה מעט מים. הוא חש משהו מוזר באוויר אך נטה לייחס זאת למערכות מיזוג האוויר הישנות. המצב לא אפשר תחזוקה הולמת של האולם.

– "אני יודע שמזה זמן רב העולם שאנו מכירים הולך ושוקע, אנו עדים להפרת זכויות אדם… למשברים כלכליים הולכים וחוזרים, העולם לא מתאושש. עלינו לפעול ביחד, לנסות לפחות."

מירכתי האולם נשמע רחש. חלק מהיושבים הבחינו בחבורה. הם היו צעירים, על פניהם בדים שכיסו אותם. הם פסעו בדממה. חלק מהנוכחים החלו לחשוש שמא משהו השתבש.

המזכ"ל הספיק לראות את אחת הדמויות הגמישות הללו מביטה בו מבעד לכיסוי הבד. זה היה ללא ספק גבר מאומן היטב תהה המזכ"ל בינו לבינו. לפתע הוא שמע את הקריאה שהחרידה את האולם "אללה הוא אכבר!!" האנשים התפזרו אל צידי האולם והקיפו אותו בדייקנות מדהימה. "אין אלוהים מלבד אללה" מילמלו בינם לבין עצמם. הם הלכו לפי פזמון שהתנגן בראשם, המזכ"ל תהה היכן כוחות האבטחה, אך זה ההי מאוחר מדי לכל פעולה מצידו. אחד הצעירים שלף רימון וזרק אותו על המזכ"ל ישירות בפנים. ברגע אחד נעלם מזכ"ל ארגון האומות המאוחדות כלא היה.

באולם השתררה פניקה, האנשים תהו מה ארע וחלקם פשוט קפא במקום. כמה מהאנשים ניסו להמלט מהאולם שאט אט התברר שהפך למלכודת מוות. לרובם לא היה סכוי אל מול החומר הצורב שהתפשט באולם. החומר גרם לחלקם כוויות מכאיבות, חלק מהצירים הקרובים לשולחן המזכ"ל התקשו לנשום גניחותיהם מעוררות הרחמים למעט אוויר הלכו וגועו תוך זמן קצר. רק מעטים מאוד הצליחו למלט נפשם מהתופת. היה זה גז חרדל, נשק כימי יעיל וקטלני. אולי לא כמו גז עצבים אולם הצעירים הללו השיגו את אשר רצו.

הנמלטים התחבאו בטרם הבחינו שהסכנה חלפה. אחד מהם היה ראש ממשלת ישראל, הוא קבל התראה מוקדמת. מלבדו היו מספר מועט של נציגי מדינות אחרות. הם ידעו שמה שהחל בזמנו כקריאה לשינוי המשטרים במדינות ערב הפך לסיוט. המתקפה על האו"ם סימלה יותר מכל את סוף התקווה.

ארין, רוברט, ישראל ובראיין לא נפגעו מגז החרדל. מכונת הזמן הגנה עליהם. בעיניו של ישראל ניקוו דמעות. בראיין מהר לחבקו. רוברט ידע לפתע מדוע הם הגיעו למקום הזה. ילדי המהפיכה, ילדי המהפיכה, זה היה השם שהם נתנו לעצמם. הם היו אלה שהחלו להרוס את העולם. בשמו של אלוהים – האלוהים שלהם – אללה. הסיפור היה נכון. מכאן הכל רק נעשה גרוע יותר ויותר.

הם לא יכלו לשאת את המראות ורוברט לחץ על המשטח שהגן עליהם. מיד הם שוגרו בחזרה לספינת החלל 'אברהם אבינו'. לפתע הבין ישראל מדוע היה חשוב לבוני הספינה לתת לה דווקא את השם הזה. הן אברהם היה האב של שני העמים. מזרעו יצאו ישמעאל ויצחק. הוא תהה איך הפכו לאויבים מרים כל כך.

אולם בספינת החלל הכל נראה בטוח כל כך. ואז ישראל נזכר ברעידת האדמה. הוא חש שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. החושך סגר עליו….

 

 

פרק שמיני – בין שני עולמות

ארין נעמדה ליד בליטה יציבה מספיק כשידו של רוברט תמכה בה. היא רצתה להמשיך ולחוש במגעו. לקח לה זמן להסדיר את נשימתה. רעידת האדמה הזאת הייתה ארוכה ורצינית. היא חשה את המתיחות אצל רוברט ורצתה להישאר עימו. משהו בתוכה אמר לה לנסות ולשלוט ברוחה ולא לשאול שאלות, וכאלה היו לה לרוב. היא הופתעה מהסיפור על העם הזה שסבל כל כך. בחלק מהכתבים שהיא ניתחה במרכז המידע היו איזכורים לעם הזה בעיקר בכתבים מסויימים, ואילו באחרים לא. היא הבינה שכעת זה ממש לא הזמן לשאול את רוברט על העם הזה.

רוברט מצידו ידע שהוא לא יוכל לשלוח את ארין בצורה כזו בחזרה לעיר כוורת. רק לפני יומיים ראה את פניה של הקצינה המספינה 'אברהם אבינו' האם ישראל יהיה המום כשיראה, לראשונה בחייו, אזרחית ששרדה בעיר כוורת? הוא ידע שאין לו ברירה. רעידת אדמה מחייבת התערבות מלמעלה. הוא ידע שהפעם רעידת האדמה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום נזק לעיר כוורת. אם כן, הפור נפל.

הוא חיכה שנשימתה של ארין תחזור לקצב הרגיל שלה. הוא הניח את ידו על המשטח המוכר ששידר שדרים לספינה 'אברהם אבינו', הוא קרא לארין לבוא אליו. היא הופתעה מעוצמת הבוהק של הקרן ששידרה את האות.

היא הייתה כעת בין שני עולמות, משהו בתוכה אמר לה זאת. הקרן הבוהקת העבירה אותה עם רוברט אל מקום זר עוד יותר ממשכנו של רוברט. היא חשה במשטחי המתכת הלא מוכרים ושמעה היטב את הד המאוורר. פעימות המנוע הגיעו לאזניה סדורות כמו פעימות הלב האנושי כמעט. הכל היה מכאני ועדין אבל היו כאן גם אנשים. ריחם היה שונה. התדר שלהם היה אחר. היא ניסתה לעכל את כמות המידע הזאת.

אל החדר נכנס ישראל. עיניו הביטו בידידו משכבר הימים. אם הוא בא בעצמו דרך הקרן כנראה שקרה משהו שדרש זאת. אולם ישראל לא היה מוכן לאשה הצעירה שהגיעה יחד עם רוברט. היא נראתה כמעט רגילה. הוא נמנע מליצור איתה קשר עין, אף שבירכתי מוחו ידע שהיא לא רואה אותו, הוא השפיל מבט אל ידיה העדינות של ארין ונתקל בקרום השחייה שלה. הוא רצה להפטיר קללה עסיסית ולטלטל את רוברט ולשאול אותו מה בדיוק קרה.

– "רוברט, מה קרה?? מה קרה??" ישראל ניסה לשווא להשתלט על החרדה שבקולו.

– "ישראל, היות ורק לספינה שלך יש קשר ישיר איתי, לאן אלך? חוץ מזה, תכיר את ארין. היא ממרכז המידע. כך שחלק מהדברים שאני מביא לך עוברים דרך ידיה" רוברט התנשם מהתרגשות.

ישראל ניסה לשלוט בעצמו ונאנח שהוא לא למד לעשות מדיטציה יחד עם צ'ין.

– "ישראל, האדמה בעיר כוורת רעדה היום. ארין באה איתי.. כי… כי היא הייתה אצלי בזמן שזה קרה."

– "בסדר, רוברט, באיזו עוצמה הייתה רעידת האדמה… רגע חכה שניה, אקרא לצ'ין שתעדכן אותי טוב יותר"

אולם במקום צ'ין עמד שם דווקא בראיין הקצין השני שהיה אחראי על ניטור רמות הקרינה, מזג האוויר שאר נתונים מכדור הארץ. ישראל ידע שאם צ'ין הייתה המומה מנושא עיר כוורת מעניין מה תהא תגובתו של בראיין. בראיין ניסה לשלוט במבוכה שחש. אולם כמי שניטר את הנתונים מכדור הארץ, הוא לא הופתע כמו רבים אחרים מקיומה של עיר כוורת. למרות המראה המטעה שלו הוא היה איש רציני. הוא אולי אהב לדבר בלי סוף, אבל בהחלט ניתן היה לסמוך עליו.

– "ישראל, זה רציני עוצמת רעידת האדמה היא 8.1 בסולם ריכטר!! כבר זמן רב לא הייתה רעידה בעוצמה כזאת בכדור הארץ. מרכז הרעש אממ.. השבר הסורי אפריקני, איפה שהיה פעם המקום הנמוך ביותר."

– " ים המלח, איפה שהייתה פעם המדינה שלי. בראיין מה רמת הקרינה באיזור הזה?"

– " ישראל, עוצמת הקרינה שם עדיין גבוהה מאוד. זה אחד המקומות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מה… מהמלחמה הזאת" בראיין ניסה לשוות לעצמו שליטה עצמית. הוא ידע אחרי ככלות הכל כמה חשוב המקום הזה לישראל ולרוב יושבי הספינה 'אברהם אבינו'.

ארין העדיפה לשתוק ולהקשיב לדוברים. היא הבינה שהם נרגשים מאוד. כשהוזכר השבר הסורי אפריקני היא ידעה שזה אזור מסוכן. משהו בתוכה אמר לה שזה קשור לסיפור שהחל רוברט לספר לה.

ישראל הביט על ארין סמוק מבושה. הכיצד לא הציע לעלמה משהו לשתות. הוא תהה לאן נעלמו נימוסי הכנסת האורחים שלו. אולם בראיין החל לנהל שיחה עם ארין.

– " שלום לך, קוראים לי בראיין ואני הקצין השני בספינה הזאת.. עזבי את העובדה שיש לה שם קצת משונה.. אבל את בטח צמאה, מה תשתי??" גם בראיין נמנע מיצירת קשר עין עם ארין. היא חשה את מבוכת אנשי הספינה לראות אותה. היא הגיעה למסקנה שהם כמעט לא ידעו.

– "אה, קוראים לי ארין, בראיין אשתה משהו קר…"

היא לקחה בזהירות את כוס המשקה הצונן. היא לא הייתה שונה בהרבה מכמה מהכוסות בעיר כוורת. אבל למה, למה, למה היא נותרה על עיר כוורת בעוד הספינה הזאת קיימת והם עוקבים אחרי מה שקורה בכדור הארץ? כדור הארץ. זה בעצם השם של כוכב הלכת הזה. הם ידעו בספינה הזאת, רוברט, היא  החלה להבין את בדידותו של רוברט. התפקיד שלו, האדישות של תושבי עיר כוורת, הבדידות בה חי, המקום המוזר הזה. חלקי הפאזל החלו להתבהר.

רוברט ניסה לא להתרגש. בתוך יומיים נחשפו דברים שנשמרו בסוד 200 שנה. 200 שנים של בדידות וכאב. שני עולמות שהיו לאחד. עולם שהיה פעם והפך לתל חורבות. ארין תצטרך לשמוע את כל הסיפור, את כל הסיפור. הוא הסית את עיניו מישראל ומבראיין. הוא ידע שרק אדם אחד בספינה הזו חש את כאבו. ארין.