פרק שמיני – בין שני עולמות

ארין נעמדה ליד בליטה יציבה מספיק כשידו של רוברט תמכה בה. היא רצתה להמשיך ולחוש במגעו. לקח לה זמן להסדיר את נשימתה. רעידת האדמה הזאת הייתה ארוכה ורצינית. היא חשה את המתיחות אצל רוברט ורצתה להישאר עימו. משהו בתוכה אמר לה לנסות ולשלוט ברוחה ולא לשאול שאלות, וכאלה היו לה לרוב. היא הופתעה מהסיפור על העם הזה שסבל כל כך. בחלק מהכתבים שהיא ניתחה במרכז המידע היו איזכורים לעם הזה בעיקר בכתבים מסויימים, ואילו באחרים לא. היא הבינה שכעת זה ממש לא הזמן לשאול את רוברט על העם הזה.

רוברט מצידו ידע שהוא לא יוכל לשלוח את ארין בצורה כזו בחזרה לעיר כוורת. רק לפני יומיים ראה את פניה של הקצינה המספינה 'אברהם אבינו' האם ישראל יהיה המום כשיראה, לראשונה בחייו, אזרחית ששרדה בעיר כוורת? הוא ידע שאין לו ברירה. רעידת אדמה מחייבת התערבות מלמעלה. הוא ידע שהפעם רעידת האדמה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום נזק לעיר כוורת. אם כן, הפור נפל.

הוא חיכה שנשימתה של ארין תחזור לקצב הרגיל שלה. הוא הניח את ידו על המשטח המוכר ששידר שדרים לספינה 'אברהם אבינו', הוא קרא לארין לבוא אליו. היא הופתעה מעוצמת הבוהק של הקרן ששידרה את האות.

היא הייתה כעת בין שני עולמות, משהו בתוכה אמר לה זאת. הקרן הבוהקת העבירה אותה עם רוברט אל מקום זר עוד יותר ממשכנו של רוברט. היא חשה במשטחי המתכת הלא מוכרים ושמעה היטב את הד המאוורר. פעימות המנוע הגיעו לאזניה סדורות כמו פעימות הלב האנושי כמעט. הכל היה מכאני ועדין אבל היו כאן גם אנשים. ריחם היה שונה. התדר שלהם היה אחר. היא ניסתה לעכל את כמות המידע הזאת.

אל החדר נכנס ישראל. עיניו הביטו בידידו משכבר הימים. אם הוא בא בעצמו דרך הקרן כנראה שקרה משהו שדרש זאת. אולם ישראל לא היה מוכן לאשה הצעירה שהגיעה יחד עם רוברט. היא נראתה כמעט רגילה. הוא נמנע מליצור איתה קשר עין, אף שבירכתי מוחו ידע שהיא לא רואה אותו, הוא השפיל מבט אל ידיה העדינות של ארין ונתקל בקרום השחייה שלה. הוא רצה להפטיר קללה עסיסית ולטלטל את רוברט ולשאול אותו מה בדיוק קרה.

– "רוברט, מה קרה?? מה קרה??" ישראל ניסה לשווא להשתלט על החרדה שבקולו.

– "ישראל, היות ורק לספינה שלך יש קשר ישיר איתי, לאן אלך? חוץ מזה, תכיר את ארין. היא ממרכז המידע. כך שחלק מהדברים שאני מביא לך עוברים דרך ידיה" רוברט התנשם מהתרגשות.

ישראל ניסה לשלוט בעצמו ונאנח שהוא לא למד לעשות מדיטציה יחד עם צ'ין.

– "ישראל, האדמה בעיר כוורת רעדה היום. ארין באה איתי.. כי… כי היא הייתה אצלי בזמן שזה קרה."

– "בסדר, רוברט, באיזו עוצמה הייתה רעידת האדמה… רגע חכה שניה, אקרא לצ'ין שתעדכן אותי טוב יותר"

אולם במקום צ'ין עמד שם דווקא בראיין הקצין השני שהיה אחראי על ניטור רמות הקרינה, מזג האוויר שאר נתונים מכדור הארץ. ישראל ידע שאם צ'ין הייתה המומה מנושא עיר כוורת מעניין מה תהא תגובתו של בראיין. בראיין ניסה לשלוט במבוכה שחש. אולם כמי שניטר את הנתונים מכדור הארץ, הוא לא הופתע כמו רבים אחרים מקיומה של עיר כוורת. למרות המראה המטעה שלו הוא היה איש רציני. הוא אולי אהב לדבר בלי סוף, אבל בהחלט ניתן היה לסמוך עליו.

– "ישראל, זה רציני עוצמת רעידת האדמה היא 8.1 בסולם ריכטר!! כבר זמן רב לא הייתה רעידה בעוצמה כזאת בכדור הארץ. מרכז הרעש אממ.. השבר הסורי אפריקני, איפה שהיה פעם המקום הנמוך ביותר."

– " ים המלח, איפה שהייתה פעם המדינה שלי. בראיין מה רמת הקרינה באיזור הזה?"

– " ישראל, עוצמת הקרינה שם עדיין גבוהה מאוד. זה אחד המקומות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מה… מהמלחמה הזאת" בראיין ניסה לשוות לעצמו שליטה עצמית. הוא ידע אחרי ככלות הכל כמה חשוב המקום הזה לישראל ולרוב יושבי הספינה 'אברהם אבינו'.

ארין העדיפה לשתוק ולהקשיב לדוברים. היא הבינה שהם נרגשים מאוד. כשהוזכר השבר הסורי אפריקני היא ידעה שזה אזור מסוכן. משהו בתוכה אמר לה שזה קשור לסיפור שהחל רוברט לספר לה.

ישראל הביט על ארין סמוק מבושה. הכיצד לא הציע לעלמה משהו לשתות. הוא תהה לאן נעלמו נימוסי הכנסת האורחים שלו. אולם בראיין החל לנהל שיחה עם ארין.

– " שלום לך, קוראים לי בראיין ואני הקצין השני בספינה הזאת.. עזבי את העובדה שיש לה שם קצת משונה.. אבל את בטח צמאה, מה תשתי??" גם בראיין נמנע מיצירת קשר עין עם ארין. היא חשה את מבוכת אנשי הספינה לראות אותה. היא הגיעה למסקנה שהם כמעט לא ידעו.

– "אה, קוראים לי ארין, בראיין אשתה משהו קר…"

היא לקחה בזהירות את כוס המשקה הצונן. היא לא הייתה שונה בהרבה מכמה מהכוסות בעיר כוורת. אבל למה, למה, למה היא נותרה על עיר כוורת בעוד הספינה הזאת קיימת והם עוקבים אחרי מה שקורה בכדור הארץ? כדור הארץ. זה בעצם השם של כוכב הלכת הזה. הם ידעו בספינה הזאת, רוברט, היא  החלה להבין את בדידותו של רוברט. התפקיד שלו, האדישות של תושבי עיר כוורת, הבדידות בה חי, המקום המוזר הזה. חלקי הפאזל החלו להתבהר.

רוברט ניסה לא להתרגש. בתוך יומיים נחשפו דברים שנשמרו בסוד 200 שנה. 200 שנים של בדידות וכאב. שני עולמות שהיו לאחד. עולם שהיה פעם והפך לתל חורבות. ארין תצטרך לשמוע את כל הסיפור, את כל הסיפור. הוא הסית את עיניו מישראל ומבראיין. הוא ידע שרק אדם אחד בספינה הזו חש את כאבו. ארין.

 

פרק שביעי – זמן

ארין הייתה צריכה למצוא סיבה טובה שתספק את אחיה. הוא מאוד דאג לה, בסתר ליבו הוא חיבב אותה, אך ידע שרצוי להישאר ידידים טובים מאשר לאבד אותה. הוא הביט בה בשעה שמצאה פריט חדש. היה זה ספר ישן מאוד והיה זה פלא שהספר שרד בכלל. הוא הגיע מחלק מרוחק מעיר כוורת. היא בחנה את הספר בכפות ידיה, הספר היה עתיק, לא כמו לוח השנה של שבט המאיה, אבל עתיק מספיק. הוא נכתב בדיו. על כן ארין לא יכלה לקרוא את התוכן. היא השפילה מבט למטה, רצתה לפרוץ בבכי. אך אחיה אחז בידה ברכות.

– "זה בסדר, ארין, אני אבדוק את הספר הזה ואספר לך מה כתוב בו."

– " אחיה, אני משתדלת לא לחשוב מה היה קורה אילו יכולתי לראות וידי לא היו עם קרום שחייה מכוער. אבל יש ימים שזה קורה. טוב, גם אתה לא נהנה מהחיים עם שני ראשים."

– "ארין, אנחנו עוד יצאנו בסדר מכל זה. יש את אלה שלא יכולים לזוז, את אלה שנולדים ואת לא יודעת אם זה תינוק אנושי או משהו אחר".

– "אחיה, פשוט יש לי הרגשה מוזרה לגבי הספר הזה, צריך לשמור אותו בסוד, לא יודעת למה." היא הרימה את מבטה מהריצפה בסוג של נחישות.

אחיה החל לומר משהו אך הבחין שהיא ממהרת.

– " לאן הפעם??" שאל בנימוס ויודע שלא יקבל תשובה ישירה.

– "אמממ.. סיפור ארוך. נראה לי שכשאתה תספר לי על הספר הזה אספר לך לאן אני הולכת, ובבקשה אל תדאג."

אחיה נותר עם הספר העבה בידו. הוא ידע שאין טעם לומר כלום אלא לחכות בסבלנות. הוא ידע שלפחות הוא יקבל הסבר מניח את הדעת על מה שקורה כאן. בנתיים הוא בחן את הספר חלק מהאותיות היו מחוקות. בתחושת סיפוק הוא ניגש לסדנה שלו והחל להכין את הציוד הדרוש לעבודה. הוא ידע שזה יקח זמן מה.

ארין חמקה חרש אל עבר האזור המרוחק בעיר כוורת. רוברט חיכה לה למקרה שתלך לאיבוד. היא חשה בנוכחותו.

– "אל תדאג, יש לי שמעה של עטלף…"

– "את מכירה את בעלי החיים שהיו פעם??" הוא שאל בתדהמה.

– " לא בדיוק, רק את אלה שקראתי אליהם ואת המעטים שאני פוגשת כאן. והיות ואנחנו מתחת לאדמה יש כאן כמה להקות חביבות של עטלפים. האמת שאני נזהרת, חלק מהם נושאים כל מיני מחלות, אבל באופן כללי הם בסדר."

– " אמממ.. ארין היום תשמעי חלק מהסיפור, זה יהיה סוג של מסע בזמן. וברגע שתרגישי שקשה לך תעצרי אותי".

– "רוברט, רק אם זה יהיה קשה באמת… בכל פעם תספר קצת, נראה לי שזה סיפור ארוך. אני מתארת שלא קל לך עם הסיפור הזה."

– "אה, לגבי זה, אל תדאגי נערה. אני משתדל לעמוד בזה בכבוד."

היא ניסתה לדמיין אותו כפי שהוא באמת, אך היא לא ידעה מהם צבעים, היא רק ידעה שהוא שונה, אחר ובודד. משהו בו משך אותה והפחיד אותה בו זמנית. היא חשה את הריח המיוחד שלו. לאיש בעיר כוורת לא היה ריח כזה. היא חשה שהיא רוצה להכיר אותו מעבר לסיפור שיספר לה, אך היא לא אמרה דבר. היא חשה מן קרבה שהיא לא חשה כלפי אף אחד.

הם הגיעו למקום המוזר, שהוסתר היטב, כך נראה, מעיני שאר יושבי עיר כוורת.

רוברט וארין פסעו יחד. לראשונה בחייו ידע רוברט שיש לו כאן במקום הזה מישהו קרוב. הוא הביט על ידיה של ארין ועל קרום השחיה הדקיק שהיה בין אצבעותיה, גם לו היה כזה, למקרה שהוא יצטרך לגור מתחת למים, אך זה לא קרה. למרות הכל, הוא היה מותאם לחיים בסביבות שונות אך כמו כולם הוא היה פגיע לקרינה הקטלנית שבחוץ.

– " מאיפה להתחיל? את זוכרת את הסיפור על המגדלים ההם בעיר ניו יורק?? אז, זהו זה לא בדיוק מתחיל משם. זה התחיל הרבה יותר מוקדם. המין האנושי אף פעם לא ידע מנוח. ההיסטוריה האנושית מלאה במעשי זוועה כה רבים ומוזר שזוכרים כאן דווקא את המגדלים הבוערים ולא את שתי המלחמות הגדולות שהיו שנים לפני כן"

– "אופס, מצאתי כמה מסמכים שדברו על מלחמה אחת נוראית במיוחד, אולי זו אחת מהן. יש שם איזו תמונה, ילד קטן רזה מאוד, רוקד עם טלאי ומישהו יורה בו, זה מה שאחיה סיפר לי. הוא לא הבין למה זה קרה."

– "ארין, הסיפור לא קל ותצטרכי להקשיב לי. אני רוצה שתדעי איך הגעתם למקום הזה."

בזווית עינו הוא הרגיש משהו לח. היא קמה לעברו, וניגבה את עינו בעדינות.

– "אז איך זה התחיל? כנראה שאנשים לא אוהבים מי שנראה שונה מהם, או מתנהג אחרת. כל ההיסטוריה מלאה בתיאורים זוועתיים של מעשים שנעשו לאנשים שהיו שונים. האשימו אותם בכל מיני פשעים, הרגו אותם, בודדו אותם. והיה משהו בולט. הילד הזה שדברת עליו, הילד הזה היה שייך לעם שסבל הרבה. כן, היה עם שבספר הקדוש לו ביותר היה כתוב שהוא העם הנבחר. כנראה המנהגים המשונים והרצון לשמור על ייחוד גרמו בעיות לעם הזה. המלחמה הזאת הייתה אחד הנסיונות לחסל את העם הזה, הם כמעט הצליחו."

" אולם לאחר המלחמה הזאת קרה משהו בעולם, נראה היה שלמדו לקח. אבל זה באמת לא היה אופייני לאנושות. מה שכן, העם הזה הקים לעצמו מדינה, היא מדינת ישראל. רבים לא אהבו את הרעיון שהעם הזה הקים לעצמו מדינה. היו כל הזמן נסיונות להרוס את המדינה הזאת. בשלב כלשהו השתמשו בשיטות הפחדה כמו חטיפת מטוסים, פיצוץ מטעני תופת ופיצוץ אנשים ברחוב כי הם חשבו שהמדינה הזאת שייכת לעם אחר…"

הוא רצה להמשיך בסיפור, אולם ארין צרחה והוא היה צריך להחזיק אותה.

– "רוברט! עצור רגע!! עצור!! משהו לא בסדר… האדמה רועדת"

ארין חשה שראשה מסתובב, והאדמה תחת רגליה רועדת. רוברט בהה באימה גוברת וידע שפעם בכמה זמן זה קורה. ורק אתמול הוא שלח דיווח לישראל שהכל בסדר, הוא לא שכח את הבעת התדהמה על פניה של האשה שעמדה לצד ישראל. ועכשיו, עכשיו ארין תראה את ישראל. כי רעידת אדמה במקום כזה זה משהו רציני.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק חמישי – מעבר

ארין חשבה שהיא קרובה להתעלפות, אולם האיש היה עדין ובלתי מזיק בעליל. 

– "אני פ… פ… פחדתי ממך, אבל יש לי פה צילום של מה שאתה רוצה" ארין נשנקה.

הוא חייך למרות שידע שהיא לא רואה. הוא השתדל לנשום נשימות עמוקות, מה שגרם לארין להירגע.

– "נעים מאוד, אני רוברט ואין לך מה לפחד ממני, הייתי רוצה להראות לך משהו. אמ… את עושה עבודה טובה במרכז המידע. את יכולה להיות רגועה, את לא היחידה שמתרגשת כאן. חוץ מזה נראה לי שעמיתך לעבודה ידאג לך"

– "סמוך על אחיה, הוא בטח שתה קפה וכרגע הוא מחפש אותי. אל תדאג. באמת, אני אלך איתך. קח בחשבון שאני לא זריזה במיוחד"

ואכן אחיה הציץ וראה שארין לא חוששת מהאיש הזה. הוא חשב שהיא קצת פזיזה אבל לא יהיה מזיק לגלות מיהו האיש. גם כך ארין עבדה קשה ולא יזיק לה יום קצר יותר בעבודה. אולי היא תבוא עם חדשות מרעישות. הוא חשב פחות על שבט המאיה אלא יותר על האיש המוזר. הוא הניח לארין ללכת עם האיש הזה. הוא נאנח קלות וחזר לעבוד על שרידים אחרים.

להמשיך לקרוא

פרק רביעי – מידע

בעיר כוורת זכרו תאריכים. אפשר לומר שזה היה משהו כפייתי מצידם. הם רצו לשמור על רצף ולהבין מה בדיוק הביא לחורבן התרבות שהייתה אי שם למעלה. כמובן שמה שנותר היה מועט יחסית, הרי שאנשים שנמלטים מאסון לא ימהרו לקחת עימם חפצי אומנות יקרים. אולם משום מה נותרו לא מעט דברים בחצי הכדור הדרומי. אולי זה מה שאפשר למרכז המידע להיות אחד ממקומות העבודה הפופולריים בעיר.

ארין החלה את שיגרת יומה במחלקת המידע היא חיבבה את העבודה שבה עסקה. הסקרנות הטבעית שלה התעוררה לחיים בכל פעם כשנמצא פריט חדש. היחידה בה עבדה ארין מיינה את השרידים החשובים באמת, בעיקר כתבי יד או חפצים שהיה להם ערך שימושי. היה לה מן חוש לדברים הללו, לכתבי יד ולתגליפים זאת למרות שהיא הייתה עיוורת. קרום כחלחל דק כיסה את עיניה ושיווה לה ארשת מסתורית ומפחידה, אולם מעבר לזה היה שיערה קלוע צמות צמות וגוון עורה היה שחום. ארין, כמו רבים מתושבי העיר לא הרגישה רע עם המום אותו נשאה, היא נולדה כך ולא הכירה מציאות אחרת. מציאות בה יכלה לראות דרך עיניה, אך הרגישות לתגליפים, חפצים וכדומה עזרה לה לפלס את דרכה במקום העבודה שלה.

להמשיך לקרוא