פרק 16 – ארם נהריים

המראות ממצרים לא היו קלים לעיכול וארין רצתה לשמוע בכל זאת עוד. המצרים חשבו שהנה יבוא השנוי אך במקום זה הם קבלו מהומות וקיצוניות. ארין תהתה למה זה קורה, אולי זה מין חוק טבע בלתי מוסבר של התנהגות המין האנושי. היא לא רצתה לקפוץ למסקנות בטרם תשמע או תבקר במדינה השנייה – סוריה.

רוברט החל לכווןא ת מכונת הזמן והזהיר את ארין.

– "יקירתי, אנחנו נכנסים עכשיו ללב התופת, את תראי מראות קשים, תגידי לי מתי זה באמת בלתי נסבל. אז נפסיק. אני לא רוצה לגרום לך סבל מיותר, יהיו מראות שלא יעזבו אותך."

– " הרי במצרים ראיתי נשים וילדים, צבא וכל השאר. אבל אם אתה אומר, אשתדל להיות חזקה."

המכונה הבהבה והייתה מוכנה לפעולה. רוברט התלבט לאיזו עיר בסוריה להגיע. האם לדמשק הבירה, לחומס, לחאמה או שמא לדרעא. הוא תהה כי הוא ידע שבכל הערים הללו המראות יהיו בלתי נסבלים, גם אם ארין לא תראה, הרי שהיא תריח, היא תריח את הבשר הנרקב, היא תבין, היא תשמע את הנשיא אסד. היא תדע. היא תדע שבאותו שלב לא יכלו לעשות כלום כדי לעצור את הזוועה. הוא לא ספר לה על מאזן הכוחות השברירי במזרח התיכון. הוא לא דבר על ארצות הברית שהחלה לדעוך לאחר שתי מלחמות ממושכות ודי מיותרות, הוא לא דבר על אירופה שהחלה לשקוע אל תוך משברים כלכליים קשים שלבסוף יביאו ביום מן הימים לקריעת האיחוד האירופי.

היעד שנבחר היה העיר חומס. מעוז המורדים.  הדבר הראשון שארין חשה היה האבק. לאחר מכן בא הריח הנוראי. והיא החלה לשמוע את זעקות הפצועים. הפצועים זעקו עד כאב, מתחננים לחיות, לנשום, יסורי התופת נמשכו לנצח מבחינתם, איש כמעט לא העז לעזור. אלה שניסו לעזור ידעו שאין הרבה סכוי ולמרות הכל היו כאלה שנחלצו לעיזרה. בתי החולים היו חסרי תועלת. כוחות הצבא איימו על הצוותים הרפואיים. חלק מהרופאים והאחים ברחו מבתי החולים עם מעט ציוד כדי לעזור למי שיכלו.

הרופא רכן מעל הילד הפצוע, הפצעים היו פצעי מוות. הרופא ידע שאפילו בבית החולים הילד לא יחזיק מעמד. הוא ידע שניתוח דחוף אולי היה עוזר, אולי. אימו של הילד שכבה לידו חסרת חיים. אביו היה מוטל בתנוחה שלא השאירה מקום לדמיון. האב נאנס לפני שהוצא להורג איבר מינו נכרת. הרופא מלמל תפילה חרישית לאללה. הוא התכופף ככל שיכול כי ידע שהצלפים מחכים על הגגות לכל תזוזה שהיא.

הרופא הזדחל בזהירות הלאה. הוא ראה פצועים סובלים וזועקים לעולם לעזרה. היא הייתה נערה נאה מאוד, החייל לא רחם עליה ולו במעט, הוא הפשיל את שמלתה בכוח, כשצעקה, החזיק בה בחוזקה, מוציא את איבר מינו ומבצע בה מעשה סדום. פניה היו קפואים. אל החייל החלו להצטרף חיילים נוספים, גופיהם החסונים גהרים מעל הנערה האומללה. חלקם צחקו, זעקו זעקות של עונג והיללו תוך כדי כך את הנשיא בשאר אל אסד. הנערה הייתה מותשת. היא הייתה כמו בובת סמרטוטים. הרופא השקיף מהפינה. הוא ידע מה עתידה של הנערה הזאת. ואכן הוא צדק. אחד מהחיילים שקודם אנס אותה שלף את הנשק וירה בה.

היא לא הייתה היחידה. כמה רחובות משם אשה הרה כרעה ללדת. לא היה מי שיושיט יד. בעלה ניסה לגייס כמה מחבריו לעזרה. שני גברים ואשה אחת עזבו את השלטים שבידיהם וניגשו לסייע לאשה. התינוק יצא אל אוויר העולם, הם חתכו את חבל הטבור וחיכו לבואה של השליה, אולם זה לא קרה. חייל גברתן ניגש אל האישה, האם הטריה, נטל את התינוק בידיו והטיח אותו אל הקיר הסמוך. התינוק לא שרד. האם צרחה מכאב. גברתן נוסף ירה בה. מה שהיה מחריד שלמרות שהיא גססה או הייתה מתה, החילים אנסו וביתרו את גופתה.

גורלם של אלה שסייעו בלידה לא שפר עליהם. אולם הפוגה של כרבע שעה בירי הספיקה לרופא הצעיר לגשת לאחד מהמפגינים ולחבוש את הפצע בידו, היד הטלטלה חסרת חיים. הרופא החליט לכרות את היד, הוא חיטא אותה באלכוהול, הוא ניסה לחשוב כיצד לקטוע את היד. לא היה לו זמן רב. הוא ידע שהירי יחודש בתוך זמן קצר. מבחינת השלטונות הפצועים לא היו בני אדם. הוא מצא מקל של אחד השלטים והחל לקטוע את היד. הפצוע נאנק מכאב. הרופא הרגיע אותו תוך כדי כך. וכעבור חמש דקות שנראו כנצח, היד נכרתה והרופא חבש את הגדם. הפצוע הזה היה מברי המזל. הוא והרופא המשיכו להתקדם לעבר עיירת גבול כלשהי.

ארין חשה מחנק בגרונה. הקולות היו רמים מדי, הריח היה זוועתי מכדי לעמוד בו. רוברט היה קפוא במקום.

ארין לחשה בשקט

– "בוא נלך מכאן, נלך מכאן…. לא יכולה.. לא יכולה…"

רוברט הקפוא ניעור לתחיה ובתנועה מכאנית לחץ על הכפתור ששגר אותם בחזרה לעיר כוורת.

הם חשו את הקרקע המוכרת של עיר כוורת. ארין לא הייתה צריכה הסבר נוסף על גורל האזרחים הסורים. היא החלה לגמוע מים תוך כדי בכי. רוברט חיבק אותה. הוא ידע שפעם סוריה הייתה ארם נהריים ארץ רחבת ידיים, ארץ שהיה בה כתר ארם צובא. מקום נדיר, מקום שהיווה השראה לתלמוד ולספרים אחרים. הוא תהה הכיצד הפכה ארם לסוריה המדממת. הוא ראה איך שוב העולם עומד מנגד ומניח לאזרחים חפים מפשע לשלם את המחיר, הוא ידע מדוע, אך זה לא הקל עליו. הוא הביט אל עבר נקודה כלשהי במקום בו היה. ארין הייתה חבוקה בידיו. 

– "ארין, הבנת איך הגענו לכאן??"

– "כן, הבנתי. אל תקח אותי במכונת הזמן הזאת לשום מקום, אני מעדיפה לשמוע את מה שקרה בהמשך, זה כבר היה יותר מדי. באמת, יש לי בחילה."

– "כן, המצב רק הלך והחמיר בסוריה. ולא רק שם. למעשה זו הייתה סוג של תגובת שרשרת. קשה להבין איך לא עצרו את זה בזמן אבל תמיד אנשים חכמים רק לאחר מעשה."

רוברט לא ידע שהרחק למעלה ממנו, בספינת החלל 'אברהם אבינו' החל ישראל המפקד לעכל את ההשלכות של בואה של תח'ריר לספינתו. הוא שקל בדעתו לאיזו ספינה לשלוח שדר. תח'ריר נרדמה וצ'ין רכנה לעברה ולקחה אותה בעדינות לחדרה שלה. מועלם המשיך להביט על כדור הארץ. הם חלפו בדיוק בנקודה שבה פעם שכנה המדינה ההיא – ארם, ארם נהריים היא סוריה.

Bashar El-Assad

He is simply mad bad man – The doctor for terror

פרק 15 – עולם מפוחד

רוברט התיישב במקום נוח תוך כדי שהוא מציע לארין מקום נוח לשבת בו, הוא הכין מראש אוכל ושתיה. הוא ידע שהפעם היא צריכה להמשיך ולשמוע את הסיפור, טוב, לפחות חלק ממנו. איך העולם בכלל הפך לעיי חורבות, איך טירוף וקיצוניות החריבו הכל והותירו את רוב אאוכלוסיית כדור הארץ לגסוס ביסורים ולייסד כנגד כל הסיכויים את עיר הטלאים הזאת. כן, העיר הזאת הייתה משהו שהעיד יותר מכל על חוזקה של הרוח האנושית. רוברט זכר חלק מהתמונות הקטועות של ההתחלה. אולם הוא היה חייב להתמקד למען ארין.

– "ארין, זוכרת את הטיול הלא נעים לככר החופש ולאו"ם?"

– "איך אפשר לשכוח!!, גז חרדל בעצרת המרכזית, צעירי המהפיכה, התמונות שלהם לא יוצאות לי מהראש, למה הם עשו את זה?"

– "הו, הם היו דור ההמשך… דור ההמשך של ככר החופש במצרים, הלו היא ככר תח'ריר. ככר תח'ריר הייתה רק חלק מתהליך, תהליך שהחל לצבור תאוצה והחל לזלוג ולהקיף את כל האזור הזה, המזרח התיכון."

– "רוברט, כדאי שאני אשתוק ואקשיב לך… כי נראה לי שזה חשוב, נראה לי שאתן לך לדבר, כנראה חיכית זמן רב לספר את זה למישהו. בטח היה לך קשה עם זה. אז אני מחכה בשקט, נו, עד כמה שאני יכולה."

– "ארין, מה עם מרכז המידע? הם לא דואגים לך?"

– "לפי מה שראיתי לנה ואחיה היו שקועים עד צוואר בספר של נוסטרדמוס, לנה כמעט התעלפה מהתרגשות, כשראתה את הספר הזה, ואחיה? אחיה כבר חושק בה זמן מה, אז עזבתי אותם לבד."

– "אה, טוב… יש כאן אוכל ושתיה… זה יהיה קצת ארוך…"

– "תפסיק להתנצל, זה מה שאני רוצה לשמוע…. איך הגענו מהככר הארורה הזאת לעיר האומללה שכאן."

– "בסדר. אקח אותך לעולם הזה.. החזיקי את ידי אני לוקח אותך למכונת הזמן לככר תח'ריר ומשם לדמשק…"

– " משם זה התחיל להדרדר. תח'ריר – חופש?? ממש!!" הפטירה ארין בכעס.

המכונה כוונה לשנה משמעותית מאוד, למקום הזה, ככר החופש במצרים, לאחר הבחירות שנערכו שם. ניתן היה לראות גרדומים לאורך השדרה המרכזית, הם היו עשוים מתכת. תוצאות הבחירות היו סותרות. כל פלג חשב שהוא זה שניצח. האחים המוסלמים לא אהבו את הרעיון, הם ידעו שהבחירות היו מזוייפות והם ידעו שהם מובילים בפער קטן, אז הם הכינו חלופה שתרתיע את ההמונים. 

 ההמון החל לזרום לככר, לא מרוצה. היו שם גם נציגי האחים המוסלמים, הם היו מעטים יחסית, חלקם היו עטויי רעלות. מרבית המפגינים באו לצדד במועמד החילוני. לדרוש בתוצאות צודקות או בסבב בחירות חוזרות. ההפגנה לא הייתה אלימה בתחילה, שלטים הונפו אל על. מברים על חופש, דמוקרטיה, אחווה. ההפגנה לא מצאה חן בעיני האחים המוסלמים. אחד מהם שעמד בצד אחד המבנים נתן הוראה. לא חלף זמן רב עד אשר לתוך ההמון הרוצה דמוקרטיה החלו להיזרק אבנים. האבנים לא הרתיעו את המפגינים, זה רק חיזק אותם.

מפקד המשמר שהוצב שם עם יחידה קטנה של הצבא המצרי, ראה מה קורה ובקש תגבורת. בתחילה המפקד הבכיר לא האמין למפקד המשמר, אולם מפקד המשמר שלף את המכשיר הסלולרי שלו והחל לשלוח צילומים. הצילומים הללו לא בישרו טובות, בכל זאת היו כמה פצועים בהפגנה. התלהבות המפגינים לא דעכה. הם המשיכו ללכת, תוך כדי כך שכמה מהם חטפו מהלומות ואבנים מנציגי האחים המוסלמים. מפקד המשמר התלבט, מלבד לבקש תגבורת, הוא לא ידע מה יעלה בגורל ההפגנה.

אולם מאי שם, מאמצע שום מקום, החלו צעירים חמושים עם כאפיות ונשים עם רעלות שחורות לירות בנשק. היו אלה רובי קלצ'ניקוב, תת מקלע נפוץ בקרב ארגונים כאלה ואחרים. הם ירו לכל עבר, ללא הבחנה, רבים מהמפגינים החלו לצרוח. היא הייתה שם, אוחזת את בנה הקטן, הילד היה אולי בן שש או שבע. הצלף לא הסס לרגע כאשר כדור פלח בדיוק את חזהו של הילד הקטן. יבבות פרצו מפיה של האם הצעירה. חלק מהמפגינים שהיו לידה החלו להתקבץ ולעזור לה לקחת את גופת בנה הקטן.

הם היו שניים. על חולצתם היה סמל השלום. לפתע אחד מהם נפל על רעהו, הכדור פגע בראש, הוא צרח צרחה של חיה פצועה, בעודו מנסה לנגב את הדם של חברו. גם סביבו היו מספר מפגינים. הם פחדו אבל נותרו שם. לא רחוק מהם ניתן היה לראות את הטנק הראשון נכנס לככר החופש.

ככר החופש הפכה לזירת קרב. האחים המוסלמים צלפו, ירו, הרביצו, זרקו אבנים בעוד שאר המפגינים נסים על נפשם. הצבא החל להזרים כוחות לעבר הככר. הטנקים ושאר כוחות צבא החלו לפרוש חוטי תיל ולבנות בריקדות, לערום שקי חול ולהכריז על עוצר לילי. האחים המוסלמים לא הקשיבו לצבא החילוני, שמבחינתם לא הייתה לו כל סמכות, הצבא היה בעינהם בוגד לא פחות מהנשיא המודח, הגוסס בשעות אלה בבית הכלא. הם החלו להתגרות בכוחות הצבא. מאחר ורוב המפגינים שלא נפצעו חזרו לבתיהם והבינו שזו עת להסתגר בבית.

למרבה הפלא, האינטרנט במצרים לא נותק. כך שהעולם ראה בשידור חי את ככר החופש נספגת אט אט בדמם של מפגינים, אנשי צבא וכמה מהאחים המוסלמים. לסרטונים צורפה אזהרת צפייה כי התמונות היו קשות.

אולם בערוץ מיוחד החלו האחים המוסלמים לקרוא לכל מי שמזדהה איתם לבוא ולעזור. ואין כמו ערבות הדדית בין הפלגים הקיצוניים של האיסלם. מרצועת עזה החלו להגיע לוחמים מיומנים של ארגון החמאס והג'יהאד האיסלמי. מסיני החלו להגיע כמה פלוגות שקרובות לארגון אל קעידה. אולם ברצועת עזה המשיכו לירות ירי מתיש של רקטות גראד וקסאם לעבר הגבול הדרומי של מדינת ישראל. ירי הרקטות לא נפסק, למרות מאמצים בינלאומיים כאלה ואחרים. נראה היה שהם היו להוטים לזרוק עוד ועוד טילים לעבר האויב השנוא לפני שילכו לעזור לאחיהם במצרים.

רוברט לחץ על הכפתור ששגר אותם בחזרה לעיר כוורת.

– "כן, אפשר להגיד שכאן זה התחיל, ארין כדאי שתנוחי לפני שנגיע לדמשק. מה שראית כאן זה כלום לעומת מה שתראי בסוריה."

ארין הנהנה בשקט, מנסה לעכל כמה קל להרוג, כמה קל לנקב בירי קליע חזה של ילד קטן. כמה קל לנפץ תקוות של אנשים שרצו שלום ודמוקרטיה. כמה מהר יכול החופש להפוך למלחמה עקובה מדם, כמה רוע, כמה רוע. היא מזגה לעצמה מעט מים וחשבה שיש להם טעם של דם, אחר ניסתה משהו מעט מתוק. זה היה טוב יותר. אבל התמונה לא עזבה אותה, האם הרוכנת על גופת בנה ובוכה. העוגיה נתקעה לה בגרון והיא השתדלה לשתות. כי אם מצרים זה קל לעומת סוריה, מה כבר מחכה בדמשק?

  Mubarak

..The Last President of Egypt – Now he is ding

פרק 14 – תופת

נראה כאילו ים המוות קם לתחיה. ענן אבק אפור ומאיים החל להתנשא מהמקום, האדמה רעדה והלוחות החליקו זה לצד זה, החלק הסורי נדחק צפונה בעוד החלק האפריקני נדחק דרומה, אם אדם כלשהו היה מציץ פנימה, הוא היה רואה למה התכוון מחבר הקומדיה האלוהית. היתה זו תופת של גחלים לוחשות, למקום היו חיים משל עצמו, השבר הזה רצה לקרוא תיגר על האזור בו נוצר, האזור בו החל הכל, לטוב ולרע. הרעידה הורגשה שוב, הרעש הקודם היה רק הקדמה לסידרת רעשים שהחרידו את האזור רב ההוד הזה.

בעוד רוברט היה שרוי בתוגה כלשהי בשל הדמיון של ארין לאשה ההיא, הוא הבחין שהיא נעלמה. הוא חשב בו זמנית על הספינה המשייטת בחלל ועל דו"ח נוסף שהוא צריך להעביר. שתי רעידות אדמה כמעט ברצף היו נדירות מאוד. הוא חש שמשהו אינו כשורה, המסעות בזמן גרמו לו מועקה וחוסר אונים, לו יכול היה להזהיר את בני התקופה ההיא. אבל הוא חשב בו זמנית על ישראל, הנושא על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. הוא אמנם זכר את שני המפקדים שהיו בתפקיד לפני ישראל. הוא חשב על מקום הרעש. הכל חוזר תמיד לנקודה הזאת…. לנקודה הזאת, למקום הזה – ישראל, ישראל.. הוא מלמל בינו לבין עצמו.

ארין הגיעה קצרת נשימה משהו למרכז המידע, אחיה, רצה לצעוק עליה, על דאגתו הרבה ומה היא חשבה לעצמה לכל הרוחות, אך הוא נשאר מתחת לשולחן כי הדי הרעש השני החלו להרעיד את המקום המרוחק. ארין התכופפה והצטנפה לכדור קטן כמעט, לא רוצה שיראו אותה. אחיה הניח יד על כתפיה ואמר:

– "אין לך מושג כמה רציתי לצעוק עליך, אבל נראה לנו שאנחנו בצרה הרבה יותר גדולה…"

– "אתה צודק, אין לך כמה. זו לא רק רעידת האדמה הזאת…"

– "את צוחקת עלי נכון??"

– " הלוואי… הלוואי… הרעש הזה נמשך הרבה זמן."

– "יקירתי הרעש הקודם היה ממושך יותר אבל חזק פחות. נראה לי שאנחנו עוד במקום בטוח. העיר הזאת תיהרס!"

אחיה לא ידע שעיר כוורת עצמה הוקמה באזור שהיה פעם אירופה, חלקים מהעיר היו מנהרות תת קרקעיות ענקיות שחצו את האוקיינוס האטלנטי, וכך כללה העיר גם את יבשת אמריקה. יבשת אסיה הייתה כה ספוגה בקרינה, כך שהגישה לאזור האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי הייתה בלתי אפשרית. רוב האוכלוסיה שנעלמה מיד לאחר ההפצצה כללה את תושבי המזרח התיכון, חלק מתושבי יבשת אפריקה. לאיזור הפסיפי הגיעה קרינה מעטה יחסית. יבשת אוסטרליה הייתה בגדר חידה. ו – 200 שנות התחפרות בעיר כוורת לא הספיקו לתושבים להגיע עד ליבשת המרוחקת.

אמנם היו שורדים מהאזורים הפגועים, אך הם היו מעטים יחסית בעיר כוורת. רעידת האדמה פסקה. מרכז המידע כמעט לא ניזוק כמו שניחש אחיה. הספרים כמעט לא זזו, אבל הייתה לו הרגשה לא טובה. הוא חש בחילה. ארין החלה לזוז על מנת לשחרר איברים רדומים ולצאת מההלם. היא החלה לתור אחר המטבח של מרכז המידע ולהביא לאחיה מים. היא הגיעה למטבח, זרם המים היה דליל, אך גם זה היה משהו, היא אגרה כמה מים שיכלה, לא רק כדי להרגיע ולנקות את אחיה, אלא כדי שישארו להם מי שתיה.

מרכז המידע ההי חשוך. זה אולי לא הפריע לארין, אבל אחיה אמר לה בקול סדוק:

– " ארין, אני לא יודע אם את יודעת, אבל יש הפסקת חשמל…"

– "אל תדאג אחיה, יש בעיות גם עם המים… הבאתי כמה שיכולתי. אגב, מישהו יודע שאנחנו כאן בכלל?"

– " אין לי מושג, דברת עם מישהו היום בקשר לפרויקט שלך?"

– "אופס, לנה, הייתי צריך לדבר עם לנה, היא מבינה את הלטינית הזאת יותר טוב ממני, איפה היא בכלל?"

לפתע קול זערורי נשמע. היה לה שמץ של מבטא, היא הייתה נמוכת קומה, זריזה ושלטה היטב בשפות עתיקות. הייתה זו לנה. שעסקה בפירוש כתבים בשפות אירופיות עתיקות.

– "אני כאן, אתם מחפשים אותי?"

– "הו, בטח!! לנה, את רואה משהו בחושך הזה?" שאל אחיה. 

– "לא בדיוק, אבל מצאתי אתכם מתחת לשולחן.. קומו שניכם, הרעש עבר…"

הם קמו מבולבלים קמעה מהתושיה והחיוניות של לנה הזעירה. 

– "לנה, אל תטרחי כרגע לבדוק את המים, הזרם מזופת" הודיעה לה ארין.

– "אבל יש לי אור, הבאתי פנסים ותאורת חירום.."

– " או יופי, אז נבלה כאן קצת…"

היא חייכה חיוך מבוייש.. מנסה לייצב עצמה על הכסא, הספר הישן, כמו חיכה לה. תמונת הכריכה אמרה הכל.

– " אופס, איך הגעתם לספר הזה?"

– "ממש במקרה, ארין מצאה אותו אחרי שהיא סיימה עם לוח השנה של המאיה."

– "הספר הזה בהחלט מתחרה רציני עם לוח השנה הזה… חברים, זה נוסטרדמוס."

ארין ואחיה נעצו בה מבט שואל, למרות שאחיה קרא אין ספור איזכורים לספר עצמו ולחייו של האיש הנתון במחלוקת, הם היו בעמדת הקשבה.

– " אני ממש נרגשת לראות את האיש הזה מסתכל עלי…"

– "אוי לנה, האם נוסטרדמוס הזה באמת נבא מה שיקרה?"

– " תלוי מהי נקודת המבט שלך, ארין. על הספר הזה נכתבו תילי תילים של מידע, אין לך מושג מה לא קשרו לספר הזה, עכשיו נראה את המקור… נראה באמת למה הוא התכוון."

התאורה הקלושה לא הורידה כהוא זה מהמוטיבציה של לנה שנעזרה באחיה, היו לו מקורות עזר. ארין הרגישה מיותרת. היא חשבה מה רוברט היה אומר על נוסטרדמוס הזה ועל הנבואות שלו, נבואות שכולן משום מה התגשמו רק לאחר שפרשו אותן. הספר הרי נכתב בקוד. היא אולי לא הבינה לטינית, אך הייתה לא מיומנות להצליב מידע. אולם הוא לא מש ממחשבותיה. היא חשה שמרכז המידע קטן עליה, קטן ומחניק. היא לא הבינה מה משך אותה לצאת משם, לתת לאחיה וללנה להמשיך את פירוש הספר הזה לבדם, הרי היא ידעה דברים שרצוי שהם לא ידעו כעת.

ארין חמקה שוב בשקט ממרכז המידע, אט אט החלה התאורה לחזור לעיר. היא הרימה את ראשה, מדמיינת בעיני רוחה את ספינת החלל האוספת מידע, את המסעות בזמן. היא שמה לב שהאזור הזה לא ניזוק כמעט מרעשי האדמה. ואז הוא הופיע כאילו משום מקום. רוברט עמד שם וחיכה לה.

– "ארין, לא ציפיתי שלא תרצי לשמוע את המשך הסיפור"

– "המשך הסיפור? רוברט, נראה לי שאנחנו חיים בתוך סיפור בפני עצמו כאן."

– "יש בזה משהו – כמה סיפורים מקבילים בעצם, העולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים."

הם התקדמו לאט, חשים את מגע העור של האחד כנגד האחרת. חשים בחיבור חזק מאי פעם. המקום לא היה עוד זר לארין. היא נכנסה אחריו אוחזת בידו, חשה את הדופק הסדיר שלו. הוא הביט בה בעיניו. ידע שהיא חשה את אותו הדבר עצמו, אך הוא לא יתן לזה להתפתח, הוא צריך לספר מיהו. או יותר נכון, מה הוא.

Nosterdamus

The Man, The Book and THE History

 

 

פרק 13 – צלמוות

האזור הזה ידע ימים יפים הרבה יותר, אולם לא נותרו אפילו חורבות שיעידו על היחוד שלו, רק אזכורים רבים כל כך, זכרונות תלושים של אנשים, מלמולים שהוצאו מפיותיהם הסדוקים של הבודדים ששרדו את התופת. הם דברו על מקום מופלא, אחד מפלאי תבל, המקום הכי נמוך בעולם, הם דברו על העיר שהייתה טבורו של עולם. הדברים נאמרו בקושי, מתוך שפתיים סדוקות, האנשים הללו היו בין הראשונים שמתו בתופת. מראם של האנשים הללו שהצליחו להמלט, נחרט בלב הראשונים שהצליחו לברוח ולהקים את תחילתה של עיר כוורת.

הם לא שכחו את ההזיות, צרחות הכאב והתפילה שקפאה על מה שהיה אפשר לתאר כפנים אנושיות. זו הייתה בפירוש אשה, היא דברה בקושי, במבנה המאולתר, שהיה עמיד יחסית לקרינה. הם ידעו שהיא לא תשאר איתם זמן רב. הם אחזו את ידה, שהייתה שרופה כמעט עד תום. היא בקשה מים והם נתנו מן המעט שנותר, היא הזתה ודברה על המקום הקדוש ההוא "ירושלים" ועל הים הזה, ים המלח, ים המוות. היא אמרה בצרידות את המילים הללו בשקט רוטט "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי", חלקם לא ידעו אם לצחוק או לבכות כי אכן לשונה הייתה יבשה ונפוחה והייתה סכנה ממשית של הדבקות לחיך. עיניה לא היו שם כשהגיעה למקום, המראה היה קורע לב. הם בהחלט לא ידעו איך וכיצד הצליחה לעבור מרחק כה גדול במצבה. הם ניסו להקל את הכאב, זה מה שיכלו לעשות ולנצור את הזכרון החי הזה.

ים המלח, ים המוות ניצב עתה כמצבה עגומה להיסטוריה של המקום, השבר הגיאולוגי חזר לפעילות זמן קצר לאחר שהפצצות נפלו. אחת מהן צללה כנראה בצורה ישירה לנקודת תורפה בשבר הזה, וכך, מדי פעם בפעם רעדה האדמה. לעיתים רחוקות חשו בכך בעיר כוורת. העיר עצמה שכנה רחוק מהאזור, אולם רעידות האדמה הלכו והתגברו עם הזמן. רעידת האדמה האחרונה הייתה חזקה במיוחד. לא היה צריך ידע כלשהו בנושא כדי לחוש את הסכנה. 

ובעיר טלאים כמו עיר כוורת, המרחק ממוקד הרעש היה פריט שולי. רעש בעוצמה כזו הסב נזק רב לאנושות עוד בתקופות שהיו ערים מעל פני האדמה. מקומות רבים בעיר כוורת לא היו יציבים, אנשים חשו מבוכה ובילבול. אחיה תהה למה לוקח לארין זמן כה רב לחזור, מדוע היא לא כאן. הוא רצה לדעת לאן היא הלכה, למה היא לא אמרה לו כלום. הוא רצה לספר לה על הספר הגדול שמצא, אולם האדמה זזה והוא התחבא מתחת לשולחן העבה, חיכה לתום הרעש והביט על סביבת העבודה שלו. מרכז המידע לא נפגע, לפחות זו הייתה הקלה.

רוברט היה עדיין עם ארין. היא חשה מצוקה מאחר שהבטיחה לאחיה לשוב למרכז המידע. אך משהו בתוכה בער, משהו שהיא לא ידעה להגדירו. היא רק ידעה שהיא רצתה להשאר עם האיש המוזר הזה, להשאר איתו ויהי מה. הוא המשיך לאחוז בידה, המום מהעובדה שקשה לו לשלוח אותה לדרכה.

– "רוברט, מה עושים עם רעידת האדמה הזאת??? יהיו עוד??"

– "אני לא יודע, ארין, אני רק יודע שהרעידות הללו הולכות ומתחזקות ויש סכנה למקומות רבים."

– "רוברט, כמה ספינות יש? אפשר לעשות משהו??"

– "ארין, אני לא יודע אם יושבי הספינות ידעו מה לעשות אם וכאשר יקרה משהו כזה, אני רק יודע שאני בקשר עם הספינה 'אברהם אבינו', אבל יש עוד 11 ספינות שרובן מצויד טוב יותר מהספינה הזו. היא נבנתה אחרונה."

– "ארין, כשתחזרי למרכז המידע, תנסי להתנהג כרגיל, או לפחות כמעט כרגיל, אני לא רוצה שהם ידעו… שהם ידעו שיש ספינות שם למעלה."

– "רוברט, הבטחת בסך הכל לספר לי סיפור אולם קרה הרבה מעבר לסיפור, הייתה רעידת האדמה הזאת, ואז גיליתי שיש ספינות חלל ומכונת זמן…"

– "נכון, ובגלל זה את צריכה לשמור על שקט יחסי. כלומר, אם תרצי תוכלי לבוא אלי, אבל אל תגידי לאחיה כלום בשלב הזה."

– " רוברט, על הספינות לא אדבר, את מכונת הזמן גם, במילא לא יאמינו לי.. אבל דבר אחד לא אוכל להסתיר…"

– "ארין, אותי אף אחד לא רואה חוץ ממך. אז זה בסדר." הוא נשמע נבוך.

רוברט ידע שהזמן לספר לארין את האמת עליו קרוב יותר מתמיד. בטח כשכל משתנה פתאום מהר כל כך. בעודו תוהה האם לדבר איתה על מצבו המיוחד, היא פנתה לעברו ואמרה:

– " רוברט, תמיד ראיתי אותך, פשוט לא ידעתי מה לומר לך. התעצבנתי כשהם כאילו התעלמו ממך. וזה כולל גם את אדון אחיה. זה כולל את כולם. אבל … אני, אני תמיד ראיתי אותך."

רוברט ניגש אליה שוב. הוא בחן היטב את תווי פניה, את השפתיים בפרט, הוא לא יכול היה להמלט מהדמות הזאת שרדפה אותו ימים ולילות, האשה ההוזה, האשה שאחוזה בכאבי תופת, זו שדברה על עיר הנצח – ירושלים. הוא נסוג צעד לאחור לפתע מתוך חלום הוא ראה בבירור את הדמיון המדהים בין ארין לבין האשה הזו.

"גם אם אלך בגיא צלמוות לא ארא רע כי אתה עימדי" – נזכר בעוד משפט שהאשה הזו אמרה. המשפט היה חזק מכדי להיות אמיתי ובכל זאת הוא תאר טוב מדי את המקום שבו החל הכל: גיא צלמוות – ים המוות, ים המלח, השבר הזה. השבר הסורי אפריקאי.  החלום והמציאות התערבבו לזמן שנדמה כנצח. ארין לא הייתה שם. היא הלכה. חומקת בשקט למרכז המידע. אחיה חיכה לה. זועף יותר מאי פעם.

INFERNO

That is the meaning of the word INFERNO

פרק 12 – האיש האפור

תח'ריר קראה למועלם שיבוא ויישב לידה. עצם היותו יהודי לא הפריע לה כלל וכלל, מועלם עמד לצידה רבות בספינה 'לאדן' מה גם שהיה להם מה לספר לישראל, משהו חשוב שקשור איכשהו לככר החופש, אותה ככר שהם ראו קודם לכן במסעם במכונת הזמן. היא הבינה שמשהו אינו כשורה כשראתה את צ'ין נחפזת החוצה מחדרו של המפקד. המחשבות טרדו אותה שוב ושוב.

ישראל הביט לעבר דלת חדרו כדי לראות אם הכל בסדר, וההודעה לא איחרה לבוא. על צג המכשיר שלו הייתה הודעה שבראיין וצ'ין מצויים במרפאה וכי בראיין קבל התקף חרדה קשה. צ'ין ציינה בהודעה שנאסר על בראיין לנסוע במכונת הזמן עד להודעה חדשה וכי הוא חש טוב יותר. ישראל חשב שגם הוא צריך לדון עם הרופא על מצבו שלו.

תח'ריר חיפשה משהו בחדרו של ישראל.

ישראל תמה מה תחפש מפקדת הספינה 'לאדן' בחדרו שלו. הוא לא כעס על החדירה לפרטיות אבל הדבר הטריד אותו בכל זאת.

– "תח'ריר מה את מחפשת? יכול להיות שאני אהיה לך לעזר מאשר תחפרי בבלגן הפרטי שלי"

– "ישראל, שמעת על האיש האפור?? זה יישמע לך מוזר, אבל בספינה שלנו לא מזיכירים אותו בשם הפרטי, הוא מוקצה מחמת מיאוס. טוב, רק המורדים החביבים בספינה שלי מהללים אותו אבל עדיין לא אומרים את שמו. יש לך מושג על מי אני מדברת??"

– "הו, בטח, האיש האפור. הוא היה מישהו שבהחלט גרם לכאב ראש לקהיליה הבינלאומית באותה תקופה. ואגב, קוראים לו מחמוד אחמדינג'ד, או מחמוד אחמדינז'ד. האיש הזה היה מטורף."

תח'ריר רצתה לשמוע עוד על אחמדינג'ד הזה ועל מעלליו. היא ידעה שבספינה שלה יש לו יותר מדי מעריצים. על אף העובדה שספינתה נקראה על שם איש אחר ידוע לשמצה – אוסמה בין לאדן. מוזר שאת בין לאדן לא העריצו כך בספינה. אולי כי בין לאדן נהרג בסופו של דבר.

– "אחמדינג'ד, אחמדינג'ד," נאנח ישראל. "האיש קרא בפירוש מעל בימת ארגון האומות המאוחדות להשמיד את מדינת היהודים. האו"ם לא עשה דבר. חלק מהם יצאו מהאולם כשהוא דבר, זה הכל. לא מחאה ולא כלום. הם חשבו שזה יעבור לו."

מועלם הוסיף עוד פרטים לסיפור.

– " ישראל, אחמדינג'ד הזה היה בין פעילי המהפכה האיסלמית באיראן בשנת 1979. זו ארץ מולדתם של בני משפחתי. בתקופת המהפכה האיסלמית בני משפחתי ניסו לנוס. אולם המשטר עצר את ראשי המשפחה, הם לא עברו עינויים, פשוט דרכונם נשלל והם הואשמו בסיוע לציונים. הדבר המוזר שזה כל מה שעשו ראשי המהפכה בשלב הראשון. רוב הזמן הקהילה באיראן נהנתה מחופש פולחן ואפילו היה שר שישב בפרלמנט האיראני. מצב יהודי איראן היה טוב בהשוואה ליהודים במדינות ערביות אחרות."

– "תח'ריר למה קוראים לו האיש האפור??" שאל ישראל.

– "אוי, זה סיפור מוזר. הוא קבל את השם הזה דווקא ממקום אחר. לא מאיתנו. מאיזו רשת חברתית אי שם בשנות האלפיים המוקדמות. באחת הרשתות הללו צוין שהוא מתלבש באפור והוא מזכיר חייזר."

– "רשת חברתית??" ישראל זקף גבה.

– "פייסבוק, ככה קראו לרשת הזאת. כל אחד היה יכול להיכנס ולכתוב חוויות, להעלות תמונות וסרטים, אז גם האיש האפור כיכב שם. היו לו מתנגדים רבים. הפייסבוק הזה היה רעיון יפה. עד שהאיש האפור ועוד כמה גורמים התעללו קשות במייסדי הרשת החברתית. מנהלי הרשתות האחרות החלו לפחד ואט אט הרשתות הללו איבדו את החיוניות שלהן, יחד עם כל מה שקרה." תח'ריר אמרה את הדברים ברגשות של תיעוב כלפי האיש האפור. כלפי מי שפתח במרד בספינה שלה. היא לא הבינה מדוע היה חשוב לאיש הזה לשלול מאנשים את חופש הדיבור.

– " מיסד הפייסבוק היה יהודי, בכלל, הייתה תיאוריה מוזרה שהיהודים רוצים לכבוש את העולם. אז כנראה שאחמדינג'ד הזה שיכנע כמה קיצוניים להצטרף אליו. זה כנראה קרה לאחר שהמנהיג הרוחני של איראן הכריז שאחמדינג'ד אינו כשיר עוד להנהיג את המדינה." הוסיף מועלם חלק אחר לפאזל.

ישראל לא היה צריך יותר מזה. הוא לחץ על כפתור ודרכו יכלו השניים, תח'ריר ומועלם לראות את כדור הארץ. הם הביטו בנוף הבלתי נשכח, הקרוב כל כך ובכל זאת במרחק בטוח מספיק כדי שהספינה לא תנזק. הם ראו את הזוהר הכחול המחריד שהותירו הפצצות הגרעיניות, משאת נפשו של האיש האפור. הם ראו את הכוכב המפוייח. אפור.

– "אז זה מה שהטמבל עשה??" שאלה תח'ריר ולא ציפתה לקבל תשובה על הידוע מאליו.

– "לא, זה לא היה הוא. זה היה קצת אחרי מאסרו של אחמדינג'ד ומשפטו המתוקשר. המוני מוסלמים קיצוניים פשוט חשבו להמשיך את דרכו. ולצערי אנחנו עדיין משלמים את המחיר." המשיך ישראל.

אולם משהו בנוף האימים משך את תשומת ליבו המיידית של ישראל והוא הפסיק לדון באחמדינג'ד.  הוא לחץ על הכפתור שמקד את התמונה עוד ועוד, מה שהוא ראה הותיר אותו חסר נשימה כמעט. השבר הסורי אפריקני בלט כל כך, הים התאדה מזמן, השטח הלבן שהיה מלוח הפך לאפור אם כי מה שהטריד יותר מכל היה העשן שהחל לעלות מהמקום. ישראל נזכר ברעידת האדמה. בראיין מצוי עכשיו במרפאה וזה מה שחסר לו. הוא חשב לקרוא לצ'ין.

המכשיר של צ'ין צפצף. על הצג היא ראתה את ההודעה. היא הביטה בבראיין הרדום מתרופות וידעה שהיא תצטרך לעשות מעשה.

Mahmud Ahmadinejad

The Gray Man

פרק אחד עשר – ככר החופש

תח'ריר כשלה אל עבר חדרו של ישראל, מושפלת יותר מאי פעם. היא לא יכלה לרסן את הסגן הקנאי שלה. מועלם נלווה אליה ודש הבגד שלו היה קרוע. על החולצה היה כיתוב בערבית. תח'ריר לא העזה לשאת את עיניה לעבר הקצין שהיה לצידה. היא ידעה מה היה כתוב על החולצה הקרועה ואיך התנהל המאבק בספינה. היא רק רצתה זמן, להסדיר מעט את נשימתה ולספר על כך. אולם הייתה זו דווקא צ'ין שניעורה לחיים ועזרה לתח'ררי ולמועלם למצוא מקום נוח. היא חשבה לרגע מה היה קורה אילו הם היו נפגשים עם רוברט וארין ונוסעים במכונת הזמן. 

בראיין לא אמר מילה על המפקדת הפצועה שמכל ספינות החלל בחרה דווקא בספינה הזו. אולי היה בזה משהו סימלי חשב בינו לבינו, מנסה לא להראות את האירוניה או הפרדוקס. הוא היה מודע עד מאוד שכעת זה באמת לא זמן לבדיחות. הוא רצה לצאת מהחדר, יותר מדי דברים סחררו אותו, מה גם שהוא חש כאילו יש לו ריח של גז חרדל. בכל זאת הוא החליט להשאר בחדרו של המפקד. הייתה לו תחושת בטן מוזרה, אגב כך משש את כרסו הקטנה. היא תמיד הייתה שם, הכרס הזאת , רק למה דווקא עכשיו זה מפריע לו? צ'ין בחנה אותו בקפדנות.

– "תח'ריר, יש משהו שאפשר לעשות למענך?" שאל ישראל את השאלה המובנת מאליה.

– "או, זה סיפור ארוך ישראל. אחמד לא אהב שהספינה שלי שומרת על קשר עם ספינה שלכם. הוא לא הבין שזה בקשר למידע, שזה הקשר שהבטחנו לשמור, שזה באמת לא קשור לרעלות ושאר כיסויי גוף, הוא לא הבין. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר ברגע שאחמד החל לרכז קבוצה של קנאים. להחזיר אותם למקורות. ואני חשתי בושה. הרגשתי רע עם זה. כל פעם אחמד וחבריו באו עם הוראות מוזרות ומקוממות יותר ויותר…."

– "אחמד לא אהב שבספינה שלו יש… איך הוא קרא לזה??? יהוד.. יהוד…" מילמל מועלם.

מועלם הזכיר נקודה כאובת. רבות מהספינות שנבנו לא רצו יהודים על סיפונן, לעיתים זה היה כרוך בסיכון חיים של ממש. משפחות יהודיות ופרו ישראליות אחרות היו מוקצות. רבים ידעו שיום פקודה קרב ולא רצו לכבות את הגחלת, כך שהיו אנשים שלקחו סיכון. כך הוגנבה משפחתו המקורית של מועלם לספינה לאדן כמו גם משפחות אחרות. אבות נקרעו מילדיהם, מפצירים בהם בכל לשון של בקשה להיות גאים במי שהם. כך היו גם כמה אימהות אמיצות לא פחות, כי הרי לנשים בימים ההם לא הייתה אפשרות לצאת החוצה. כך שבנות הוגנבו בחשאי לתוך הספינות שנבנו. הספינה האחרונה שנבנתה הייתה 'אברהם אבינו'. היא הייתה גם האחרונה שהמריאה. מרבית אנשי הצוות שלה היו יהודים, ישראלים או אוהדי ישראל. צוות הספינה ידע שבספינות האחרות קיימים כמה אנשי צוות חריגים שכאלה. הם לא תיארו לעצמם שיחלפו רק 200 שנה והשינאה תוצת מחדש.

צ'ין ובראיין הסתובבו סביב שני אנשי הצוות של הספינה 'לאדן' כמו זוג אחיות רחמניות, מנקים את הפצעים, מציעים מיני מזון מרגיע ומשקה חם.

– "תח'ריר, השם שלך. הוא סמלי את יודעת?"

– "ואיך לא אדע?? הרי אחת הכיכרות הידועות לשמצה בהיסטוריה נשאה את שמי. תח'ריר זה חופש, אבל מה שקרה שם בכיכר היה ההיפך מזה ומוזר שאחמד שכח את זה כל כך מהר. אה, כן, הוא אמר לי שאני מבזה את הככר הזו."

ישראל החל לקום לעבר מכונת הזמן. תח'ריר חייכה חיוך קפוא כשהוא רמז לה ולמועלם לבוא עימו. בראיין הצטרף בלית ברירה. הפעם ישראל עמד מול המכונה והחל לבדוק תאריכים. הוא כיוון לשנת 2012. למדינה בשם מצרים. הוא נאנח קלות. הוא ידע שאת המראה הזה לא ישכחו במהרה וטוב שכך. הם התקבצו סביבו בלי לשאול שאלות מיותרות. מופתעים מחד ונרגשים מאידך.

הככר בקהיר הייתה עמוסה אנשים. כבר היה פרלמנט חדש במצרים אך ההמונים לא היו מרוצים. הם רצו לראות את הנשיא המודח תלוי בככר העיר. מצבו הבריאותי של הנשיא לא היווה בעיה מבחינתם, הם רצו אותו מת ויהי מה. בככר התנוססו דגלים וכרזות בכתב מסולסל. תח'ריר החלה לקרוא את הכתוב. היא שמה לב שההמון אולי עושה רעש אבל משהו מגן עליה. היא חשבה שהיא בת מזל. היא הביטה סביב להתמקד על נקודה כלשהי. לא חלף זמן רב והיא ראתה את הנשים עטויות שחורים, מהללות את אללה ומנאצות את הנשיא המודח. לא רחוק מהן היו כוחות צבא. אולם במרחק לא רב משם החלה מהומה. תומכי הנשיא ומפגינים החלו להתלהם. לא חלף זמן רב והככר נמלאה בגז מדמיע, צעקות, צרחות כאב וגם היו שם כמה הרוגים. מועלם שמע את הקריאות הבלתי מתפשרות "מוות ליהודים, מוות לישראל" , "אללה הוא אכבר, אין אלוהים מלבד אללה" הקריאות נקטעו לעיתים אך הקצב שלהן הפעים את ההמונים שהמשיכו לקרוא, לגדף ואף החלו להתעמת עם כוחות הבטחון.

תח'ריר חשה שאין לה אוויר, בראיין ההי חיוור כמת, ישראל לחץ על הכפתור, קרן האור שילחה אותם בחזרה.

הם היו על סיפונה של 'אברהם אבינו'. 

בראיין יצא במהירות מחדרו של המפקד, הוא חש בחילה עזה, הלם ולחץ בחזה. הוא לא הספיק ללכת מרחק גדול, כאב חד פילח את גופו. הוא נאנק. 

צ'ין תהתה לאן יצא הקצין. הוא נראה חיוור. היא יצאה מחדרו של ישראל ובמסדרון ראתה את בראיין שרוע על הרצפה מתפתל בכאביו. לא היה לה יותר מדי זמן. היא הזמינה את צוות המרפאה. היא הלכה עם אנשי הרפואה שנשאו את בראיין על אלונקה. היא חשבה בעצב שאולי הקצין הזה רגיש מדי, רגיש מדי למסעות כאלה. טוב יהיה אם יתרכז באמת בקרינה, רעידות אדמה וכדומה. כנראה שהארועים ההיסטוריים הללו העיקו עליו. הם הגיעו לחדר הטיפולים ושם נשארה צ'ין לשבת ליד מיטתו של בראיין. 

מועלם החל לקרוא את הכתובת שהייתה על זרועו, איפה שנקרעה החולצה "מוות לישראל, מוות ליהודים" הוא חש ש – 200 שנה הן אולי מעט זמן לשכך שינאה בקנה מידה כה גדול. בעיקר לאחר מה שראה בככר ההיא. ככר החופש.

פרק עשירי – מסע בזמן

ישראל חש שהוא צולל מטה, החושך אפף אותו. ארין חשה לעזרתו, היא בקשה מבראיין שיביא כיסא כדי להרים את רגליו של המפקד. בראיין לא היסס אפילו. הוא גילה שנחישותה של ארין מוצאת חן בעיניו למרות שהיא לא ראתה דבר. הוא בא מצוייד בכסא ובמעט מים. ארין הרימה את רגליו של ישראל על הכסא. רוברט עקב אחרי תנועותיה בתשומת לב. אט אט פקח את ישראל את עיניו. הוא ניסה להתמקד וראה את ארין הרוכנת לעברו. הוא ניסה לקום אך ארין עצרה בעדו. ישראל ידע שאכן דרוש לו זמן להתאושש. בראיין ורוברט החלו לשאת המפקד אל הספה שהייתה בחדרו.

לפתע נכנסה צ'ין אל חדרו של ישראל. היא הביטה סביבה ולא האמינה למראה של ארין. היא רצתה לצעוק אך עצרה בעד עצמה, בעיקר כשהיא ראתה את מה שהיא עושה. צ'ין רצתה לספר מה ארע ברעידת האדמה, אך העדיפה לשמור על איפוק. היא תהתה למה ישראל לא חש בטוב. בראיין סימן לה במבטו לעבר מכונת הזמן. רעד חלף בגופה של צ'ין. היא העדיפה להימנע ממסעות בזמן, למרות שהיא ידעה שזה אפשרי.

ישראל התמקם על הספה בנוחות.

– " ארין, תודה לך. הייתי מבוהל ממה שקרה שם, עם ילדי המהפיכה."

– " המפקד, זה בסדר, זאת בהחלט הייתה חוויה מהממת. מעניין מה קרה בהמשך, אם כי אני מתארת לעצמי חלק מההמשך…" הוסיפה ארין בהיסוס.

– " נראה לי שבזה עיזור לך רוברט. גם לכם יש מתקן כזה… הוא בטח עוד לא הראה לך אותו."

– " לא, הוא רק התחיל לספר לי מאיפה הכל התחיל, זה היה מבלבל. הוא היה באמצע הסיפור ואז האדמה רעדה, הוא ידע שהוא צריך לדווח לך."

– " לגבי רעידת האדמה, אני מקווה שלא הגעתם לאזור הזה. לפי מה שבראיין אומר רמת הקרינה באזור עדיין גבוהה מאוד. אין שם אפילו בעלי חיים… אה, על פני השטח."

ארין פערה פיה בתדהמה בפעם הראשונה היא הבינה שהספינה עוקבת אחר כוכב הלכת. וגם שיש חיים על פני הכוכב, מחוץ לאלה שבעיר כוורת. היא אפילו לא ניסתה לדמיין את החיים הללו. הרי בעיר כוורת מרבית האנשים ומעט בעלי החיים היו בעלי מום. היא ידעה שמסעה עם רוברט רק החל. כי היא רצתה לדעת הכל. או מה שרוברט יכל לספר לה. ומכונת הזמן סקירנה אותה עד מאוד. אבל היא ידעה שכדאי לה להמתין בסבלנות. ילדי המהפיכה הללו עוררו בה שינאה עזה. הם רצחו אנשים רבים בדרך למהפיכה שלהם. ארין לא ידעה עד כמה צדקה.

רוברט חש אי נוחות הולכת וגוברת. הוא שאל את צ'ין מה היא מצאה לגבי רעידת האדמה.

– "רוברט, איני יודעת בוודאות איך זה פגע בעיר שלמטה, אך אין ספק שיהיו רעידות אדמה נוספות. יש לכם מחסה בעיר??"

– " הו, כן, במערות הישנות, הן הכי ממוגנות." היסס רוברט.

היו אלה המערות שהיו פעם מכרות או חניונים. הן היו נקיות יחסית מקרינה. הוא ידע שתושבי עיר כוורת עדין חשופים לרמה כזו או אחרת של קרינה. ורעידת האדמה לא בישרה טובות. הוא חשב על מכונת הזמן שלמטה. הוא יצטרך לקחת את ארין למסע בזמן. למסע שאולי יותיר בה צלקות. הוא חש צורך להגן עליה. מעולם לא הייתה לו הרגשה דומה, הבדידות הייתה חלק ממנו. הוא הושיט את ידו וליטף את שערה של ארין שהסתובבה לעברו, היא נשאה פניה אליו וחשה את ליבה פועם במהירות.

ישראל ידע שהוא צריך להמשיך מכאן הלאה. המחשבות לא הרפו ממנו. 

צ'ין ראתה את המצוקה על פניו של המפקד. ובחן רב הודיעה לרוברט וארין שהם יכולים לחזור לעיר כוורת. היא ידעה מדוע עשתה זאת. שדר חירום הגיע מהספינה לאדן. תח'ריר בצרות. בראיין שמע את האות החלוש וחשב בתיעוב על נערי המהפיכה. 

אולם בו זמנית הוא החל לשכנע את עצמו שתח'ריר אינה אשמה. הרי בספינה שלה מתחולל מאבק. היא עדיין קורבן של אותה מהפיכה עצמה. הוא רצה לקלל קללה עסיסית אבל כרגע זה לא התאים. 

הוא הפעיל את קרן השיגור ששלחה את רוברט וארין למטה. הוא החל לתהות איך החיים שם למטה. לראשונה חשב על האפשרות לבקר בעיר כוורת. הוא נשא עיניו אל עבר האות מהספינה לאדן וחיכה למפקדת שנקראה משום מה תח'ריר. תח'ריר, חופש. הוא הבין את האירוניה שבדבר. הרי המפקדת הזאת סובלת שם מסגנה שהוא דתי אדוק. הוא מכריח אותה להתעטף בכיסויים כאלה ואחרים. והוא ידע על הקצין שהיה אף הוא על הספינה הזאת, איך קראו לו? מועלם. מועלם.. אולי הוא יבוא עם תח'ריר.

לא היה לו די זמן להרהר בבואם של האנשים מהספינה כשלפתע מתוך מתקן השיגור הופיעו שני אנשים חבולים. היו אלה תח'ריר ומועלם.