ארין ניסתה לחזור לעבודה הסדירה במרכז המידע, היא עשתה מאמצי על להסתיר מאחיה ומכל השאר את שעבר עליה. אחיה אולי לא שאל בגלוי מה עובר עליה, אך הוא חש שמשהו שונה עובר על החברה שלו לעבודה. למרות שספרו של נוסטרדמוס שוחזר בהצלחה מרשימה, ארין לא הראתה התלהבות כבעבר. אחיה אמנם היה שקוע במערכת היחסים שפרחה עם ההיסטוריונית הזעירה, מאז רעידת האדמה דרכם לא נפרדה, נהפוך הוא. אחיה חש שיש מישהי שבאמת מעריכה אותו. ובכל זאת, ארין הייתה חלק ממרכז המידע.
הוא היה צריך לאזור אומץ ולשאול את ארין מה קורה לה. הוא אולי היה הססן, אבל כשחשב על משהו הוא לא וויתר בקלות. וארין הייתה ידיה טובה ויקרה. כך שהוא חיכה להפסקת הבוקר.
– "שלום למתבודדת הקטנה שלי."
– "אוי, אחיה, עזבת לרגע את החברה היקרה שלך ובאת לראות מה איתי, יפה מצידך."
– "ארין, מספיק עם הציניות. אני אוהב אותה, אוהב זאת לא מילה, קשה לי להסביר לך מה עברנו כשפירשנו יחד את הספר הענקי הזה, ובכל זאת, ארין – את עדיין ידידה טובה שלי…"
– "ואני לא מקלה עליך, מה?"
– "בואי נגיד בכנות שלא. משהו קורה לך וזה באמת לא קשור למערכת היחסים שלי. אני מרגיש שמשהו קרה לך. ארין, בבקשה אל תנסי להסתיר, לפחות תהיי כנה."
– "משהו אכן קרה לי. האמת? חשבתי שאם אספר לך זה יקל עלי. אבל במחשבה שניה, יהיה לך קשה לקבל חלק ממה שאני הולכת לומר לך."
– "זה קשור לאיש הזה, נכון?"
– "כן. זה קשור אליו. ואגב, אחיה, יש לו שם. קוראים לו רוברט. הוא היה כאן מי יודע כמה זמן, לבד, אף אחד לא שם לב אליו."
– "מוזר, מעולם לא אמרו לי שיש לו שם. נתתי לו דברים שמצאנו וזה הכל. ואם אני חושב על זה היינו די אטומים."
– "בדיוק. אחיה, כולם התרחקו ממנו, הוא שונה מאיתנו. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אבל אני התקרבתי אליו. ומה שאני יודעת עכשיו, מה שאני יודעת עכשיו פשוט לא נותן לי לעזוב אותו לבד."
אחיה וארין צעדו זה ליד זו והחלו להתרחק ממרכז המידע. ארין ידעה שאולי זו טעות אבל היא הבחינה שאחיה והיא לא לבד. רוברט היה שם. על פניו הייתה הבעה מוזרה. ארין לא ראתה את פניו אך הבחינה במשהו שונה. היא שכחה שאחיה לידה וגם לא היה אכפת לה עוד.
– "ארין, זה בסדר שהוא כאן. זה בסדר, נראה לי שבקרוב כולם יצטרכו להיות כאן."
– "רוברט, מה קרה??"
– "נראה לי שבכל זאת אחיה ואת תבואו איתי. קרו כמה דברים מדאיגים. וכרגע לא נראה לי שבעיר כוורת מוכנים לחדשות."
לא היה צריך לומר יותר מדי כדי שאחיה וארין ילכו בעקבות רוברט. אחיה היה המום ממקום משכנו של רוברט. הוא סקר את המתקנים שהיו שם. המילים כמו קפאו על פיו. הרי הוא עבד במרכז המידע כדי למצוא פריטים ורמזים על מה שהיה כאן לפני והנה הוא ניצב במקום עם מראה עתידני, מקום שבו אפשר היה לחסוך עבודה, מקום שהיה יכול להיות התחלה טובה יותר לעיר כוורת. אגרופיו נקמצו באופן כמעט לא מורגש. הוא חש מרומה. אולם ידה של ארין נחה על ידו המאוגרפת.
– "אני מבין למה אתה כועס. אבל תן לי לפחות להסביר."
– "אתה גם קורא מחשבות???"
– "לא, אבל זה מובן, אתם עובדים די קשה שם במרכז המידע הזה. המצב ההתחלתי של המקום הזה היה יותר קשה. באמת."
– "אז בעצם אנחנו מביאים לך סתם דברים שאתה יודע עליהם??"
– "לא! אני לא יודע על מרבית הדברים, גיליתם כאן הרבה דברים. ומה שהכי מוזר, עשיתם את זה בזמן קצר מאוד. אילו רק הייתם יודעים כמה זמן לקח לפתח את הרעיונות והדברים הללו בפועל, הייתם מבינים שעיר כוורת היא סוג של נס."
– "כן, רובינו בהחלט נראים כמו נס, נס שאנחנו חיים בכלל איך שאנחנו חיים."
אחיה לא היה מסוגל להסתיר את זעמו. את הכאב האישי שלו. על זה שרבים מתושבי עיר כוורת לא יכלו להביא ילדים לעולם, על זה שרובם היו בעלי מום. הוא לא היה מסוגל לשתוק. הוא ידע שהוא מתחתן בקרוב והוא לא יודע מה יעלה בגורל הילד או הילדה שיהיו לו.
אולם רוברט לא כעס. הוא הבין. הרי הוא היה הנטע הזר האמיתי בעיר כוורת. וארין השלווה כל כך, הסקרנית כל כך, הלהוטה, זו שהבינה את הכל לפני שאמר מילה. לא כולם היו כמוה. לא כולם חשו את מה שהיא חשה כלפיו. כן, לא כולם אהבו אותו. למעשה די התעלמו מקיומו בעיר כוורת.
רוברט ידע שמה שישבור את הקרח בינו לבין אחיה תהיה האמת.
הוא ניגש למקום שארין הכירה טוב כל כך. מכונת הזמן.
– "ארין ואחיה, אין לי ברירה… אבל כדאי שתדעו מי אני בכלל. כי המצב מורכב אפילו בשבילי. ארין קרו כמה דברים… ואת צריכה לדעת את האמת וטוב שהוא כאן איתך."
מכונת הזמן הובילה אותם למקום חשוך מאוד, למעבדה שדמתה כמעט לחלוטין לחדר בו הם היו כעת. לקח לשלושתם זמן להתרגל לתאורה העמומה. והם האזינו לשיחה שנערכה בין שני אנשים גבר ואשה. הגבר נראה מרשים מאוד, צלקת עיטרה את פניו, שערו האפור היה סתור משהו, עיניו היו מצועפות. היא הייתה קצת משונה, הבעת פניה הייתה נחושה, גופה העגלגל הסתיר מכל רואיה את יופיה המיוחד. היא הייתה צעירה ממנו אבל ידעה בבירור שהוא והיא צריכים להיות כאן ועכשיו.
– "אז אתה עדיין חושב שצריך לעשות את זה?"
– "תראי, איזו ברירה יש לנו? הגזירות הולכות ונעשות בלתי נסבלות מיום ליום. בקרוב אפילו יהיה מסוכן להיפגש כאן."
– "כן, שכחתי, אני לא נשואה, לא במקום הנכון. אני בעצם צריכה להתחבא עם שאר הנשים."
– "זה מעצבן אותי גם כן. לי אסור להסתובב חופשי בגלל שלא חתמתי על כתב האמנה הטפשי ההוא."
– "כן. וצריך לעשות את זה. כן, אני אהיה 'אבא' ואת תהיי 'אמא'."
– "ואיך לא יראו את זה?? הרי בשלב מסוים…."
הוא הצביע על המתקן שהיה בחדר, היה זה מיכל שדימה מעין רחם. היו שם צנטריפוגות ומכשירים רפואיים.
– "בוא הנה, כבר שנים שלא עשו את זה, IVF, הם אומרים שזה נגד אלוהים."
– "כשאלוהים יסביר לי למה הולכים להרוס את הכוכב הזה, אני אקשיב לו!!"
– "אני בצד שלך… ואני כועסת כמוך בדיוק. ואני יודעת שאין לנו זמן… והאמן לי או לא, אבל אני מוכנה לזה יותר מכל דבר אחר בחיים הללו."
– "אין לנו זמן. אנחנו צריכים לעשות את זה היום. את תצטרכי לשכב כאן ואני אהיה לידך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך ובעולם המטורף הזה, אין לנו שום אפשרות."
– "כן, זה נשמע כל כך טכני, אבל אני מוכנה. אני יודעת שמה שזה לא יהיה בן או בת…. הם ישארו כאן גם אחרי הטירוף הזה. אז נראה לי ש… טוב… בעצם, נהיה אחד ליד השניה."
הם פרסו מזרן רך ונעים. והחלו לתנות אהבים. הוא ליטף אותה והיא נענתה כמע מיד, הייתה זו אהבת אמת, אם כי זה היה צריך להקטע באמצע האקט. בשלב כלשהו הוא שלף צינורית ארוכה ושם בצלחת את הנוזל הלבן יחד עם מה ששאב במזרק. הם המשיכו לאחר מעשה להיות חבוקים בצוותא, בפעם הבאה הם שוב תינו אהבים אך מבלי להפסיק להליך הזה. החיבור בניהם היה כן ואמיתי, פינה של שפיות במקום שאבד קנה מידה של אנושיות.
לאחר מכן מנומנמים קמעה הם ניגבו את עצמם, מבלי להשאיר סימן שאי פעם היו יחד. היא יצאה ראשונה. הוא חיכה. הצלחת נחה לה. הוא החל בהליך ההפריה. לפחות עובר אחד היה צריך לשרוד. הוא הפריד את מה שהיה בצלחת למספר צלחות. הוא יבוא לשם עוד ארבעה ימים לראות מה קרה. קול מרוחק רימז לו שהוא צריך לסיים.
רוברט, ארין ואחיה היו קצת מופתעים ממה שראו. הכנת תינוק במעבדה, זוג שאוהב כנגד כל הסיכויים. ארין ידעה קצת יותר ממה שידע אחיה ובכל זאת, האם אלה היו הוריו של רוברט?? היא לא הייתה צריכה לשאול . מכונת הזמן פעמה קמעה והביאה אותם לנקודת הזמן הבאה.
היה זה כמה ימים לאחר מועד ההפריה. הוא והיא שוב היו שם בחדר. משום מה שניהם נראו מתוחים.
– "תראי, זה רק הולך ומחמיר. לא יודע מה הם יעשו בהמשך."
– "לא יודע?? מה על הספינות הללו?? הרי בנו ספינות. כל מי שבמחתרת יודע על הספינות הללו."
– "כן, רק נראה מי צומח כאן… כי מי שזה לא יהיה הוא או היא…"
– "הוא או היא יצטרכו להסביר למה שישאר כאן אחרינו מה קרה, בהנחה שישאר משהו."
– "היי, בואי!! יש לנו לוחם אמיץ כאן!! הוא נורא קטן, אבל בהדרגה תהליך הגדילה שלו יואט. אל תדאגי הוא יהיה אנושי לגמרי."
– "אני לא יודעת מה לומר עליך משוגע נועז שלי… אז אני אמא עכשיו??"
– "כן, אנחנו הורים של זה שישאר… ניתן לו שם סמלי. רוברט."
– "כן, ברור – רק אני לא יודעת מי יבין את הבדיחה. מזל שלא נתת לו את שם המשפחה, אופנהיימר…."
– "זה שישאר, כמה עצוב להשאיר אותו כך לבד. בעולם מטורף."
– "אני לא צריך להזכיר לך, המעבדה הזאת מוגנת מכל סוג קרינה שהוא, מכל הדף. הוא יגדל ברחם הזה. נכון שזה לא בדיוק מלון חמישה כוכבים, אבל זה יהיה הבית שלו."
– "כך שכל המכשירים שפתחנו כאן.. הולכים לעזור לו? איזו טיפשה אני, הרי הברחנו לכאן טכנולוגיות שהיו מוציאות את אנשי המשטר מדעתם. בעיקר המתקן החביב הזה. מכונת הזמן, וקרן השיגור. אולי אני רגשנית, אבל אני מקווה שאי שם בעתיד, הוא לא יהיה לבד…"
– "הו, הוא לא יהיה לבד. אני מקווה לפחות בשבילו. הוא אולי יהיה קצת שונה אבל הוא יוכל… הוא יוכל להתרבות."
– "ישראל, אנחנו צריכים ללכת, אני פוחדת שעוד שעה הכל יהיה לחינם."
– "את צודקת, את צודקת, אני רוצה להאמין שהוא ישאר באמת, מיוחד ומתוק, הילד שלי ושלך… אהובה שלי."
ארין רעדה, היא ידעה שזה הסיפור שלו.
– "רוברט, לא אכפת לי מי אתה, אני… לא אשאיר אותך לבד… "
אחיה היה המום מכדי לדבר. רוברט נגע בארין ברכות שאמרה יותר מכל תודה.
Robert Oppenheimer's deadly toy – Patrick Duffy 1980, ENOLA GAY
"Robert Oppenheimer's deadly toy"
דיסטופיה: העולם שאחרי 